שלמה שפירא
שולמית לפיד, "כחרס הנשבר", בית הוצאה כתר, 1984. ספר זה הוא ספרה השישי של המחברת!
אבו דיב הבטיח
...ומי ערב לי שלא ימכור אותם למישהו אחר...
...אך לא היה לו כל ספק כי הכתב הוא מואבי...
...לא יכולתי להישאר שם. הם היו הורגים אותי. אבו דיב הבטיח שיאסוף בשבילך את החרסים...
מגב הספר:
לפני מאה שנה במארס 1884, שם קץ לחייו במלון קטן ברוטרדם אדם ושמו מוזס וילהלם שפירא. יהודי מומר, חוקר ונוכל, אספן וזייפן - אחת הדמויות המרתקות בחיי ירושלים באותם ימים. עם מותו נגנזה תעלומה שלא נפתרה עד היום: האם היו מגילות הקלף ועליהן עשרת הדיברות, אשר נמצאו לדבריו במערות בעבר הירדן, אמיתיות או מזויופות? כאשר ביקש המוזיאון הבריטי לרכוש אותן ממנו תמורת מיליון לירות שטרלינג, פרצה שערורייה, שהרעישה לא רק את עולם המקרא והאכיאולוגיה אלא גם את הציבור - בלונדון , בברלין בירושלים.
ברומן ביוגרפי-היסטורי הנקרא לעתים כסיפור בלשי, מנסה שולמית לפיד לתהות על סודן של המגילות על ידי פענוח אישיותו המורכבת של שפירא. בתוך כך פורשת לפנינו המחברת את סבך החיים בירושלים במחצית השנייה של המאה שעברה...
מעמוד 100:
..."ומי ערב לי שלא ימכור אותם למישהו אחר?"
"הוא רוצה טחנת מים תמורת החרסים".
"איזה חרסים? החרסים שלא קיבלתי? שלא ראיתי? מנין לי שיש בכלל עוד חרסים?"
"יש".
"קודם כל נראה אותם ואחר כך נדבר על טחנת מים".
דווקא עכשיו. כשכל כך רצה בכך, לא יכול לצאת למואב. מועד הלידה התקרב והוא חשש לעזוב את רוזטה. הוא היה נרגז, חסר מנוח, כאוהב המשתוקק להיפגש עם אהובתו ואפילו אינו יכול לחלוק את רגשותיו עם זולתו. הוא חשש לשתף אנשים נוספים בסודו שמא תפוץ בירושלים השמועה על חרסי מואב. ובינתיים הטרידה אותו הדאגה מאין יבוא הכסף...
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב-וואלה, 2012, יולי 21, 12:20
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!