המימונה היא סגולה
כתבה שלי בעיתון "הצופה" מיום 7/4/2002
אני מאמין להצהרתם של מתכנני המימונות הציבוריות, שלא כמו כל שנה, השנה לא היו חגיגות ציבוריות המוניות בגלל תחושת הצער של הימים האלה. ובאמת, הצער היום קשה מנשוא, ולא רק בגלל היעדר הביטחון האישי והמלחמה בטרור שנכפתה עלינו.
ולעצם חגיגת המימונה, היא נחגגה פנימה, בבתינו, במעין מפגשים אישיים, שכן-שכן, חבר-חבר, מכר-מכר. כי חשוב מאד להמשיך ולחגוג את המימונה גם בימים אלה שהרי יש האלה בינינו שהמימונה בשבילם היא יום סגולה לכל השנה. וכאן ברצוני להדגיש שמסורת דומה למימונה ("המרוקאית") הייתה נהוגה כמעט אצל כל עדות המזרח. אצל יוצאי עיראק, למשל, יש מנהג לצאת לחיק הטבע במוצאי שביעי של פסח וגם למחרת, להימצא בקרבת מים. וישנו מנהג לטפוח בענפים ירוקים על הכתפיים ולקרוא "סנתק כצ'רה", כלומר "שנה ירוקה". גם דלתות הבתים היו פתוחות בערב זה לכל דיכפין, וכיבוד מונח על השולחנות. אצל עדות אשכנז באה השמחה לידי ביטוי באמירת זמורות במוצאי החג. הרבה שנים הייתה תזמורת המשטרה מנגנת זמירות ושמחת חג אמיתית שרתה על תושבי ירושלים, כשהילדים רוקדים ומוחאים כפיים. עצם העובדה שערב זה ולמחרתו מהווים ראש השנה לראשי החודשים, ראו בהם כמעט כל עדות ישראל סימן טוב לכל השנה.
אני לא שמעתי על המימונה, למרות שהיו לי שכנים יוצאי מרוקו, עד שנת 1967. אז, בשנות עבודתי הראשונות באוניברסיטת תל אביב, ניגשה אלי עובדת משק שבקושי השיגה את לחמה וביקשה ממני לסור לביתה במוצאי החג השני של פסח ולחגוג בביתה את המימונה. בביתה היו מוזמנים רבים, קרובי משפחה, ידידים וחברים. לאחר מכן היא התוודתה בפני שהוציא את מיטב חסכונותיה, כפי שהיא נוהגת כל שנה, לצורך האירוע, כי בשבילה המימונה הוא יום סגולה יחיד ומיוחד. לפני כחמש שנים הוזמנתי לחגוג את המימונה אצל איש רוח, שהוא גם איש ציבור ידוע, ולביתו הגיעו אנשים מן האליטה של הציבור הישראלי, פוליטיקאים, אנשי תרבות, אנשי ציבור, אך האמת היא שלא נהניתי באותה מידה כפי שנהניתי אצל אותה אישה פשוטה.
אז הרגשתי את החמימות הביתית, האמתית, היוצאת מן הלב ונכנסת פנימה. שמחה לשמה ולא למראית עין או לניצול פוליטי-ציבורי כלשהו. במימונה כל אחד מאתנו יכול למצוא בה רגע של רוחב לב והנאה, התוודעות למנהגו של האחר ואווירה של התקרבות. מימונה בהחלט יכולה לקרב לבבות גם בין שכנים עוינים. בערבית ישנו פתגם "סאעה לרחמאן וסאעה לשיטאן" (שעה לרחמן ושעה לשטן), ובהחלט המימונה היא שעה לרחמן.
שלא כבשנים עברו, במימונות הציבוריות של היום וגם במימונות אישיות רבות מי שמסב ליד השולחנות הם הפוליטיקאים ואנשי הציבור, ורוב המוזמנים עומדים. העמידה הזו מזכירה לי את "עמידת האחים גם יחד", והיום בימים טרופים אלה, היא משמעותית עוד יותר, שהרי כולנו צריכים לעמוד ביחד כאחים ולדחות כל רוע ושטנה ומשחית מעלינו.
זכורה לי רשימתה של תמר אבידר ב"מעריב", בפינתה "חיים ואוהבים" בקטע "זכות המיעוט" (1985), שביטאה בהומורסקה עוקצנית את המימונה הציבורית ההמונית והציע מימונה פולנית-רוסית. אחת המגיבות לכתבתה כתבה: "טוב שהצעת לכוון זרקור קטן, אך קולע על ה"טראסק" הגדול של המימונה שהכל רוקדים סביב...".
אני, בכל אופן, רואה בעין טובה אפילו את האירועים הממלכתיים המנופחים של השנים האחרונות (מתחילת שנות השמונים) במימונה, והזמן יעשה את שלו לטובה.
מימונה אשכנזית (לפי נירה רוסו)
7 ימים – ידיעות אחרונות – 25.7.2008 עמ' 72
למימונה אשכנזית –
ארבעה דברים דרושים לכך :
1. מאורע שפוקדים אותו כל שנה .
2. משפחתיות (אשכנזית רצויה !) .
3. הצורך ב-פְרֵחיוּת .
4. שילוב אינטלקטואליות .
נירה רוסו מוכנה "לרדת לעם" ולהיות "לפְרֵחָה במשפחה" .
הדברים נאמרו בציינה את פסטיבל "קול המוזיקה" שמרכזו ב"כפר בלום"
שה/מתקיים בימים אלה .
ו"המוזיקה"-"המוזיקה" לעומת "תרבחו ותסעדו"!-אבל בתשלום
חג-הפסח משתלב כמדי שנה, ב- "חזרה המימונית-השנתית" בחוצות יישובינו. והפעם גם באקדמיה.
יום עיון אקדמי התקיים בנושא זה:
יום העיון התקיים ביום רביעי, ט' בניסן תשע"ד, 9 באפריל 2014, ב- מרכז הקונגרסים, המכללה האקדמית אשקלון ובו יברכו, ישמעו הרצאות:
פרופ' אהרן ממן - מקורו של חג המימונה: אמונות ודעות
הרב פרופ' משה עמאר - אפיית מצות בפסח, ומצה שרויה
ד"ר אלישבע שטרית - המינדרה / משחק ילדים בחול המועד של פסח
ויהיו שירה ופיוט מטעם התזמורת האנדלוסית החדשה ב- אשקלון עם הסולנים: אמיל זריהן ובנימין בוזגלו.
כך חגגו את המימונה בתארודאנת שבעמק הסוס - כתבה ארוכה מאת ד"ר יוסף שטרית, ב"דבר", עמוד 14, יום ראשון, כ' בניסן תשמ"ד, 22 באפריל 1984 (בכתבה, שתי תמונות מן המימונה בארץ במסגרת "תרבחו ותסעדו)
עד עצם היום הזה החוויות המרשימות ביותר שנשארו לי מחג המימונה, מאז הייתי ילד ועד היום, אלה חוויות הקושרות את חג המימונה לטבע. קיימות תיאוריות וסברות רבות לגבי מוצאו של חג זה. אמנם, החג מבחינה היסטורית (כנראה) הוא חג די מאוחר, מהמאה ה-18 ועד היום. אין עדויות על קיום החג קודם ל-200 השנים האחרונות. החג כנראה קיבל את אופיו, ואת צביונו הידוע, מהמאה ה-19 ועד ימינו. אני עצמי לא גיליתי שירים בהם מוזכר חג זה בתקופה מוקדמת יותר. בשירים שגיליתי, לכל המוקדם מהמחצית של המאה ה-18, מוזכר חג המימונה. במיוחד ע"י המשורר רבי שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי מדבר סהרה. בקהילת תאמגרות. בתוך שיר על פסח ועל סמליותו של פסח, חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית. בשירים אחרים שגיליתי גם מהמאה ה-19, חג המימונה מוזכר בהקשר למלחמה אפשרית, בין היהודים למוסלמים (אויביהם).
את השירים מצאתי בכתבי-יד, שנכתבו בדרום ומערב מרוקו, או בהרי האטלס. האם אלה הם הדים למלחמות של ימי הביניים בין היהודים למוסלמים, אולי? האם אלה הדים לעוינות ששרה בקהילות מסוימות, במיוחד בקהילות של הרי האטלס, או בקהילות של העמקים הדרומיים, בין הקהילות לבין שכניהם? זאת קשה לדעת במצב העכשווי של המחקר.
בשירים מסוימים יש בהחלט זכר ואזכור לחג זה, אבל ללא הסממנים שאנו מכירים, של אירוח ושל אוכל, מטעמים, דברי מתיקה ועוגות.
למעשה, רק רבי דוד בוזאגלו הקדיש שיר בערבית לחג המימונה. השיר נכתב כנראה בשנות החמישים או השישים, ובו מתואר הווי החג באופן שחיו אותו קהילות מסוימות במרוקו. החג נתפס כסמל לידידות ששררה בין היהודים למוסלמים, בין ההמונים היהודים להמונים המוסלמים. המשורר יוצא חוצץ נגד המנהיגים הערביים המסיתים את ההמונים נגד היהודים, למרות העובדה, שהשכבות העממיות חיו עם היהודי ואף קיבלו אותו כאח.
החג הזה נקשר אצלי לטבע. כל סממניו הם סממנים של התחדשות הטבע. היהודים חגגו את חג המימונה אחרי צאתם מתפילת מנחה, בשמיני של פסח. מיד אחר התפילה, המתפללים נהרו אל מחוץ לשכונת היהודים, לכרמים ולפרדסים, כדי לראות את האילנות והעצים בלבלובם, וברכו את ברכת האילנות, וזאת משום שהאילנות פורחים ומלבלבים בזמן זה של השנה.
אחרי מנחה והברכה, הגברים עם הילדים שהתלוו אליהם חזרו לביתם לאכול סעודה אחרונה של החג. לאחר מכן, כיוון שכמעט כל משפחה בקהילה הייתה קשורה עם מכר מוסלמי, החי מחוץ לשכונת היהודים, הגבר או האישה או שניהם יחד, הביאו למוסלמי הידיד סל מלא מטעמים יהודיים של פסח. הסל הכיל פשטידה מביצים ובשר, מטעם יהודי מובהק, וכן מטעמי בשר אחרים, מצות וסלטים, גם אם המוסלמי היה ברוחק מספר קילומטרים מהיהודי...המוסלמי קיבל את היהודי על-פי כל כללי טקס האירוח המזרחי, והגיש ליהודי מטעמים, בעיקר פֵרות. בסל שהתרוקן בינתיים היהודי קיבל מוצרי חלב (חלב, לבן, חמאה9, קמח ושמרים. את השמרים אי אפשר היה לקנות בשוק, ולא ניתן להחזיק בבית בימי הפסח, מחמת החמץ, והכנתם דרשה זמן רב. כך שאת השמרים סיפק המוסלמי. המשפחה המוסלמית ידעה שבלי שמרים היהודי לא יוכל להכין לאותו ערב בצק.
חג המימונה בעיני מסמל את היחסים הטובים בין אדם לאדם, בין היהודי למוסלמי, בין היהודי למוסלמי השכן...
המנהג הזה הקיף את כל הקהילה היהודית, בעיירות ובכפרים, כמו תארודאנת, וכן בקהילות חצי-עירוניות. לא כן הדבר בערים הגדולות, בהן הניכור בין היהודי למוסלמי גדול יותר, להוציא ערים כמו מרכאש, סווירא (מוגדור) ואגאדיר...
...במישור אחר, החג בארץ קיבל אופי חדש לגמרי, בלתי מוכר, אופי המוני שברוב המקרים קיבל צביון פוליטי יותר מאשר צביון חברתי-תרבותי. כינוסי ההמונים של יוצאי מרוקו בחג המימונה, שבאו על רקע תדמיתם ודימוים של יוצאי צפון-אפריקה בארץ, נתנו צביון חדש, צעקני, ולפעמים זול. לחג שהיה במהותו משפחתי בלבד, מסורת הפיקניקים ההמוניים שרווחה בארץ השפיעה על מהותו של החג.בגלל סממנים של ריקודי בטן ושל זלילה לא מבוקרת יצאו רבנים נגד צביון זה, ובשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות של מתן כיוונים חדשים לחג, כמו הפצת ידע על תרבות צפון-אפריקה וניסיונות לשינוי תדמיתם ודימוייהם של יהודי צפון אפריקה.
יעקב ועקנין ממורשה על המימונה: אנחנו (המרוקאים / יוצאי מרוקו) נהפוך אותה לשמחה של כל עם ישראל
"העיר", 27/4/1984
...משה ורבין, ראש מועצת רמת-השרון, שהסתובב בגלימה מפוספסת ועל ראשו תרבוש אדום, כמנהג הגברים במקום, והלך לאכול בליווי פמלייתו מהמופלטה שהכינה סילביה אזולאי. "המימונה זו השמחה הכי גדולה שלנו, ואנחנו נהפוך אותה לשמחה של כל עם ישראל," אמר יעקב ועקנין, תושב מורשה. אם לשפוט על פי מספר הפולנים, העיראקים והפרסים שהסתובבו שם, אנחנו בדרך הנכונה... (בכתבתה של ורדה ינון)
הערה שלי: למעשה, "המימונה" או "המרוקאים" תפסה/ו גל באור ירוק תמידי עם הגל המחאתי-חברתי מ/בתחילת שנות השמונים!
