שלמה שפירא
התפילין היהודי כאנטיתזה לנחש המצרי
בשנות השמונים נסעתי למצרים שלוש פעמים ובין השאר בקרתי במוזיאונים ובעתיקות ובכל הביקורים האלה נתקלתי במצרי הקדום עם הנחש על המצח והרגשתי אסוציאטיבית שלא סתם בא היהודי ואמץ את הנחת התפילין על ראשו.
התורה הכירה את מסורות המצרים הקדמונים, ידעה שבמצרים הנחש נחשב לבעל רוח מיוחדת ומשמש סמל לכוהניה וגם סמל לרפואה מהאל. במיתוסים המצריים ישנו סיפור אחד ששני זוגות של צפרדעים ושל נחשים הם שהולידו את האל הראשון המצרי הקדום, אתום. מצרים עוררה הערצה בלב עמי הסביבה בגלל ענקיותה בכל השטחים ולמעשה המצרים הסתגרו בדלת אמותיהם לעומת עמי הסביבה שנכבשו על ידה או שנזקקו לה והושפעו ממנה בכל אורחי החיים. ישראל העתיקה שהתנגדה לאורחות מצרים ראו את הנחש כיצור מיתולוגי שהתמרד באלוהים (היהודי) ואף נשאר מתנגד לו ומהווה אחד מחמשת הסכנות הוודאיות.
כשבגן עדן היה נחש, נשאלה שאלה האם הנחש יכול להימצא כנחשן טוב ורע, כשהוא מחוץ לגן העדן?
הרמב"ן אומר שראוי היה לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב כלל... עם חוטא מותקף על ידי נחשים וחטא מזמין נחש ואפילו חושך בא בעטיו של הנחש ומי בחושך אם לא הרשעים?!
עד כדי כך שמבחינה אבסורדית יוצאים בהנחה שאין פעילות של נחש בשבת ומוכנים להמר שאסור להפסיק בתפילה שמדרבנן גם אם נחש יהיה כרוך על עקב כי יוצאים מהנחה שבשבת אין סכנה ונחש לא יהווה סיבה להפסיק תפילה. "וכי נחש ממית או נחש מחייה ? אלא שבזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים –היו מתרפאים". בפרשת נחש הנחושת, אם כבר נעשה נחש, אז באה פרשת הנחשים שנישכו בעם בשל תלונתם "אין לחם ואין מים" והפוך על הפוך, למרות הפרדוקס שהמעשה היה גורם למוות היה ריפוי שבאורח טבעי אמור להמית כי בא פיקוח הנפשות ללמדך שלא יעשו זאת שנית ואם הייתה פעולה שכזאת היא באה להראות כוונה של מזיק וראוּ הוזהרתם, מעין התראה לבאות.
כך העם היהודי בהתהוותו שמצא את המצרי נמשל בנחש, עשׂה הכל כדי שישׂנא את הנחש המצרי מן השורש ובמקום הנחש על המצח הובאה אלטרנטיבה חדשה, התפילין על המצח, אמונה חדשה ליהודים. למעשה, התפילין עצב את העם היהודי הקטנטן מבראשית עם אמונה חדשה שעם קטן בהתהוותו מסוגל להעמיד אלטרנטיבה של אמונה כנגד אימפריית-על ולהיחלם בה וזאת מה שמנסה העם היהודי הקטן לעשׂות גם היום.
רעיון הכנסת התפילין הוא המצאה גאונית קושרת שמים וארץ ומי שהגה אותו הגה רעיון חכם ויפה. מוטיב הטוב והרע הוכנס בו ואתם תניחו אותו כל יום ובאמונתכם תחיו. היום-יום חשוב ושונה מן המצרים כי ברצף יומיומי היהודי המניח אותו תמיד צמוד לאמונתו. על-פי ההלכה מניחים את התפילין בערנות ביום ולא בלילה, בימי חול ולא בימי שבת וחג שׂורר הטוב ואין מעמידים את הטוב בניסיון כנגד החושך בימים אלה. החשבון היומיומי נדחה מן השבת ומן החג לימי חול.
כך כל יום ויום אני-אתה מעמידים את הטוב מול הרע ומכיילים שוב ושוב את דרכינו ומעשינו בגלל יצרנו היומיומי הרע כדי שנדע יום יום שלא סטינו מן הטוב אל הרע ואם סטינו המכייל-התפילין מחזיר אותנו שנית למה שהיינו. השבת הקדושה היא גם יום ללא עבודה, היא יום למנוחה ולתפילה. ואין רע בה, רק טוב בה, ואין צורך בהנחת תפילין. כך הוכנסה השבת כמודל של טוב ושל אור בחיינו. יוצא שבשבת אפשר להתעלם כליל מן הנחש כי בתפילה ובקדושה יש למאמין אסמכתא בטוחה שלא יְאֻנֶה לו רע מן הרוע .
יהודים מניחים תפילין ומשתדלים להניח תפילין ! שמע ישׂראל !
תגובות:
1. השערה מעניינת.
בלפור ח.
2. אם אני מבינה נכון את דבריך, הגישה שלך לחקר העבר היא פוסטמודרנית . אני בדיוק לומדת על זה עכשיו בקורס ’אסכולות בחקר ההיסטוריה’; ועיקר הפוסטמודרניזם כפי שאני מבינה אותו: אין לחוקרי העבר יותר מאשר פיסת נייר בדרך כלל או חתיכת חרס אחת אשר אינן משקפות את תקופתן כלל ועיקר אלא רק נקודה אחת ויחידה מתקופתן, אולי נקודה שאינה משמעותית כלל, ולעתים אינן משקפות את תקופתן אלא את הלך הרוח של יוצרן ברגע נתון... ומה להלך רוח זה ולהבנתנו את העבר? וכמה פיסות נייר או חתיכות חרס כאלה משמעותיות הרבה יותר להבנתנו את העבר אבדו לנצח? כלומר השחזור של העבר הוא אשליה בלבד והוא אינו אפשרי כלל ועלינו להשתחרר מהמחשבה שלנו שאנו מסוגלים למלאכה זו בכלל. להבהיר גישה זו, מתוך הספר ’פוסטמודרניזם והיסטוריה’ בעריכת אלעזר וינריב, עמ’ 5: "רומא מתנאה בארמונותיה, וארמונות רומא מתנאים בטורי חלונותיהם המהודרים".
אבל כאשר תתקרב אליהם ותתבונן בהם היטב, תבחין לא פעם שאחדים מן החלונות (בארמון ספדה, למשל), אינם חלונות כל עיקר: מה שנראה כחלון אינו אלא ציור של חלון על קיר אטום לגמרי. ההבדל בין החלון האמתי, שאפשר לראות מבעדו את הנוף, ובין ציור הקיר של החלון, החלון המדומה, נעשה דימוי מאוד נפוץ לתיאור מצבו של מקצוע ההיסטוריה". גישה זו כבר היום הולכת ודועכת. לדעתי ניתן להגיע לשחזור קרוב במידה מסוימת של העבר. ויותר חשוב עבור החוקרים הוא הדיאלוג האישי שלהם עם העבר ועם חוקרים אחרים בקשר לעבר, כי רק מעצם הדיאלוג ניתן להגיע להבנה טובה יותר של העבר. אבל זו רק דעתי האישית.
ע.
תשובתי ל- ע.
אני מניח מראש שהרבה לא יסכימו עמי עם הכתוב. כי הרי במה דנים חוקרי העבר וההיסטוריה המדופלמים אם לא בהבנת "הגיגים שתפקדו כקומקומים בזמנם" וטוענים, לפעמים, עד דיוק את מסקנותיהם.
איך צץ אצלי פתאום "התפילין היומיומי" ?
שהיום הוא "שיגרה" אצל כל גבר יהודי מאמין וכל כך קשור בחיינו, שחוגגים בעזרתו את ברי המצווה אצל ילדינו והוא סמל כניסה לאחריות אל החיים .
חב"דניקים מנסים לעורר אותו בכל פינה ושעל וחכמי תורתנו מנסים להאדיר בכוחו עם הנחתו .
מתי התחלנו עם המצווה הזו ? מתי הניחו אותו בפעם הראשונה , איפה ומדוע ? האם זה היה צווי תנ"כי להורות את בנינו להנחתו ? מה היה עד הנחתו ומה קרה שפתאום נוצר צורך להנחתו.
על איך, מה ומדוע מישהו הגיע להחלטה הזו איננו יודעים, מלבד שהיא הוראה תנ"כית-אלוהית.
חוקרי תנ"ך עבר והיסטוריה הם סוג של עוסקים ב"צ'ופצ'יקי-קומקומים" ולרוב, נתפשים בנקודת-חן קטנטנה על פני הצ'ופצ'יק של הקומקום כאשר בהרבה מקרים לא יודעים מה היה ומה יש על פני הקומקום, על אחת כמה וכמה מה יש בתוכו ועל אחת כמה כפול ומכופל מה התרחש בתוכו.
ה- "חורים" וה "חרירים" אינסופיים למרות, למשל, מה שכתוב בתנ"ך עצמו, ולא לשכוח עד כמה וכמה פעורים "חורים" בהיסטוריה שלא כתובה כי הושמדה או נשרפה על ידי מתנגדים מסיבות שונות ומשונות.
מחקרים מסוג זה הם מבנים מרשימים ומתוחזקים בהווה ועם הזמן גם בלים וגם כלים אך תמיד יהיו מחוטטים שוב ושוב ושוב , כי החוקרים דואגים ומנסים לחשוף את ה"זהב" שנשתמר מהם - אם נשאר בהם! ובמידה ולא מוצאים רמזים גם משערים וממציאים ...תמיד במחקרים גם מסוג זה צריך להגיע למסקנות. הצורך במסקנות, לפעמים, הוא הימור ברור ב"בשׂר החי" הם אלה שיישארו ויכנסו ב"שורות התחתונות" של ההיסטוריה.
מחקר-נושא-פנורמי הוא חיטוט בנדבכים בתוך עיגולי גזע עץ ונזכור עד כמה דחוסים עיגולים כאלה בתוך העצה של גזע עץ אחד וקשה המלאכה בשחזור נקודה אחת קיימת על עיגול-העצה ואנחנו יודעים עד כמה עגולים כאלה ישנם בתוך עץ וכמה בתוך עצים וכמה עצים שרדו וכמה לא שרדו ומספרם מגיע עד לאינסוף. לפני חוקרי עבר והיסטוריונים מונחת עבודה קשה אינסופית על חורי העבר והמלאכה קשה עד מאד.
שלמה שפירא
3.ושוב הגיגים בהגיגים. כל חיטוטנו בחיים ובעבר-החיים ומעבר לחיים הוא
הגיגים . המלומדת הנכבדה לא אוהבת את ההגיגים שלך . אני כן . מאד מאד .
ואיך שאומרים , טובה ה"קונטרה" .
תמשיך ליצור ותעיר ותאיר
בידידות
מנשה
4. אולי כדאי לעיין:
בתיאור (?) אולי יוסיף בקשר לבית-שאן בספרו של פרופ’ נלסון גליק "הירדן" (עמודים 97-99), הוצאת מוסד ביאליק (???)
ללא שם
