בשעת פטפוטי הרעים שקדמו לערב ספרותי כלשהו, ניגש איש תם וישר וסר מרע, שזה שנים אחדות מחשיב עצמו למשורר, לאדם אחר, שמונה זה כבר למנהלו האמנותי של פסטיבל שירה כלשהו. זו היתה פגישתם הראשונה. המנהל האמנותי, שאינו ידוע באהבת האדם שלו, ומטבע הדברים אינו נהנה מחברת משוררים, לחץ את ידו המושטת של זה המחשיב עצמו למשורר וניסה להמשיך בדרכו, אלא שבן שיחו מיהר לפנות אליו באלה הדברים: "שמעתי שאתה מנהל הפסטיבל. אשמח להיות שותף".
אף שפניות מעין אלה אינן נדירות, הגיב מנהל הפסטיבל, שאף אינו ידוע בסבלנותו, בכחכוח גרון כן ומדוד: "תוכנית הפסטיבל כבר נסגרה". אך בן שיחו לא התבלבל: "אז נקבע לשנה הבאה". בשלב זה זיהה המנהל כי לפניו עלוקה משוררית מן הזן האלים. "האם ביקרת בפסטיבל בעבר?" שאל. "לא", השיב המשורר כמצופה, "לא הזמינו אותי". "וכמה שנים אתה כותב?", הקשה המנהל. "שנתיים", השיב המשורר. "ומדוע לא באת מעולם לשמוע אחרים?" המשיך המנהל. "אני מגדל עגבניות", אמר המשורר, "כדי לעזוב את העגבניות צריך סיבה טובה".
דברים אלה, מיותר לציין, לא היו ולא נבראו אלא משל היו, וכל תכליתם היתה ההצבעה על אותו מגדל עגבניות כנציגו של זרם תרבותי משונה, שממדיו הלכו ותפחו בשנים האחרונות; זרם ה"נידחים", הלא קרואים (תרתי משמע), אנשי השוליים, שלא זכו להיכלל במה שמשטרת התרבות מכנה "קאנון".
ומדוע זרם זה "משונה"? ובכן, בהקשר הייחודי של שדה הספרות המקומי, שונותו של זרם זה קשורה לממדיו - ובמיוחד אמורים הדברים בשדה השירה. אין חולק על כך כי כל מיפוי של שדה אמנותי - כלומר, הגדרת הקבוצות המרכזיות והשוליות הפועלות במסגרתו; קביעתם של מגדלי עגבניות אחדים כראויים להיכלל בבזאר הגדול ובשווקים הנחשבים והשארת מגדלים אחרים "מחוץ לגדר" - הוא מעשה אלים בהכרח. אף אין חולק על כך כי כל שדה מוגדר באמצעות כללי המשחק, מושאי המאבק והאינטרסים הייחודיים לו - ומי שיסרבו לקבל עליהם את "כללי המשחק" יישארו, בדרך כלל, נטולי הישגים (ובמונחיו של הסוציולוג פייר בורדייה, נטולי "הון" תרבותי), בתום סיבוב מסיבובי המערכה התרבותית הנמשכת.
אף ברור לכל כי יצירות מסוימות, יוצרים מסוימים וזרמים מסוימים נדחים מן הקאנון פעם אחר פעם מטעמים שאינם קשורים בהכרח לאיכות היצירות או היוצרים כי אם לעמדה שהיצירות מציגות במוצהר או במובלע, ללשון שבה הן נכתבו, למוצאם העדתי של הכותבים ועוד כהנה וכהנה סיבות עקרוניות. יוצרים אלה מידפקים תדיר על דלתו של ה"קאנון", ומן הראוי להדגיש כי מושג זה אינו סטטי אלא דינמי; נציגיו בכוח ובפועל מבקשים לשמר את מעמדו של הקאנון - וכך, כמובן, גם את מעמדם שלהם - ואילו ה"נידחים", נציגיהם וצופים אחדים מן הצד, מבקשים מצדם לספר מחדש את סיפור היווצרות הקאנון, ולהצביע על הסיבות להשתקתם, עיוותם, סילופם או מחיקתם של קולות מסוימים ממפת הספרות ה"רשמית".
הכל טוב ויפה, אלא שבלהט ויכוחי הקאנון המוצדקים ומחויבי המציאות - וברשימה קצרה זו נתרכז, כאמור, בשדה השירה המקומי - נשתכחה העובדה הפשוטה, שישנן "עגבניות" שטוב היה לו שקעו בתהום השממה, הטירוף, המגלומניה והגרפומניה שממנה עלו. באופן דומה, לעתים ראוי לזלזל במגדלי העגבניות עצמם - וזלזול זה אין מקורו במשמעותה הפוליטית של העגבנייה, כי אם בחוסר כישרונו המסוים של מגדל העגבניות המסוים. את העובדות האלה מסרבים לקבל רבים ממשוררי ישראל.
וכאן אנו שבים אל ממדיו המשונים של זרם המשוררים הנידחים. המבקש לשרטט כיום את גבולות הקאנון הרשמיים של עולם השירה הישראלי, ייתקל בתופעה משונה - משפחות העשוקים, המבוזים והרדופים כה רבו ונתעצמו, עד כי המתבונן בהן יתהה על פשר צעקתן; העיסוק האובססיבי בקבוצות ה"לא-קאנוניות", שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם "הדרה", עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה"מודרים" - ובשלב שני, הפך את ה"מודרים" ל"קאנוניים". טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי - מיעוט המבקרים הרציניים ובימות הפרסום הרציניות, קלות פרסומו של שיר בודד או ספר שירים שלם והחירות הדמוקרטית המוחלטת של המרחב המקוון, שאינו מבדיל בין ציוץ לציוץ - טירוף מערכות זה משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה.
סיבת משיכתם לשדה זה פשוטה בתכלית. בניגוד לשדות אמנות אחרים, שבהם נדרש מהם, ככל הנראה, להוכיח את שליטתם ברזי המקצוע שבחרו עצמם, שדה השירה הנוכחי אימץ בחום את מי שבחר במודע - מטעמי "נגישות", "עממיות", העדפת "העוצמה שבפשטות", ולעולם לא מטעמי חוסר כישרון - את האווילות השירית המחויכת כדרך חיים. כך, לפתע פתאום, נמצא ליישויות אלה מרחב מחיה שבו הסיבה המיידית והברורה לחוסר כישרונם היא "הדרתם" - וכך, סוף סוף, נהפכה כלומיותם לעטרה המקשטת את קרקפותיהם. חמושים בכתר החדש שלראשם, אף החלו אחדים מהם לדבר בשמה של השירה עצמה, ואף בשם האמת המוחלטת - היו שהצליחו ליהפך מעכברושים סתם לדוכסי העכברושים, והיו שהעדיפו להשתרך סביב דוכסים-לשעה אלו, ללחך את זנבם ולזעוק "חמס" כשחושיהם הלא חדים ניבאו להם שבאה השעה לזעוק.
ומה יעשה צרכן העגבניות התמים, שכל מבוקשו לצרוך עגבניות, ואין הוא יודע להבדיל בין ה"מודרים" בצדק ל"מודרים" שלא בצדק? ובכן, מבחן אחד פשוט עומד תמיד לשירותו, הוא מבחן הטעם - במובן הליטרלי ביותר. על מי שיזעק "הדרה" מוטלת החובה להוכיח שהוא בעל טעם ספרותי, על כל הכרוך בזה - ידע היסטורי בסיסי, שליטה מינימלית בשפה ויכולת להבחין בין עגבניית שרי לאבטיח. ומי שיואשם ב"הדרה" צריך אף הוא להוכיח שהוא בעל טעם, כלומר, שבנגסו בעגביניה הוא יודע לומר אם טעמה מתוק, חמוץ או מר, וביכולתו לגבות את שיפוטו הטעימתי בנימוקים מעולם הבוטניקה והקולינריה - נימוקים שעמם אפשר תמיד להתווכח. זו, בפשטות, כל האמת על מגדלי העגבניות השיריים, וכל השאר - אכן, קשה להימנע מן השימוש בזה - שטויות במיץ עגבניות.
