שלמה שפירא
"אהבה זה לא עונש" ל- רוני אלפנדרי, הוצאת "חלונות", 2000
בית אבות, הבית של אבא שלה
בגלל הריח ביקשה מבנה חגי להביא את סבא מבית האבות.
לא יכלה לשאת את זה יותר. בימים הקודמים התחילה להרגיש את הריח כבר במכונית. לא בדיוק של מרק עוף, לא בדיוק של תרופות, ...לא בדיוק של הפרשות שלא נספגות, לא בדיוק של שום דבר, ריח של שום דבר שמעורר פחד ובחילה.
"בתוך כל זה חי אבא שלי. האיש הגא הזה, היה האיש שלא הרשה לי ללכת פעם לפעולה של הצופים בגלל שהעניבה לא היתה מגוהצת מספיק."
זה מעלה חיוך, בעל כורחה, אבל חיוך, קטן, שמתפשט ומאפשר לה להחנות את המכונית מבעד הדמעות שכבר איימו להתפרץ שוב. כל פעם זה אותו הדבר, בכל ביקור מתרחש אותו תהליך איום של שיכחה וזכרון, התעלמות והדחקה של הדברים הנוראים של ההווה. בית אבות, הבית של אבא שלה. עניבת צופים, האף המורם, השמחה סביב השולחן בערב שבת. זהו, עכשיו היא כבר מרגישה יותר טוב. אפשר להיכנס, לעמוד מולו, לחייך.
איך אחרת יכולה הייתה לשאת את עובדת הישארותו בחיים, בצד החיים?
*****
סיפור ידוע מראש.
חתונה.
לילה.
סדין שלא הוכתם.
חרפה.
גירוש.
דלת עץ המהגוני.
חמישה חודשים של חטא.
מהלומת ברק.
נגמר.
ועכשיו אתה בא הנה, אורח מזמן אחר, ומספר לי שהייתה לך אישה. שמתה.
היה לך סבא. שהיה שלי ללילה קצר, וגם הוא מת.
מה אני יכולה להגיד לך?
כולם מתו. כולם מתים.
...
תחשוב על מי שנשאר.
אל תחשוב על המתים.
אל תחשוב על אהבה כעל משהו שמביא איתו עונש.
2012, אוג׳ 20, 21:13
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!