שלמה שפירא
קטע מסיפור - 'חצרות' מאת אור ציון ברתנא
מעריב, ספרות 1982
...ולצאת שנית לדרך. לכן הם חודרים כל-כך איש איש לחלומותיו ...כשהם דבקים זה בזו בחשיכה, כדי להשלים את הצו של סיפורם בנאמנות, נפגשים החלומות...
"...עבר יום ארוך. בלילה אתה ניעור בחשיכה. דפיקות עזוץ מזעזעות את שער-החצר הסגור.
מי מקיש על השער?
הלא זה הוא ששלחת לדרך.
לא מכך שעכשיו אינך מזהה את המקיש על השער אתה נבהל.
אתה נבהל מכך שעכשיו כינך יכול עוד לדעת על איזה צד של השער הוא מתדפקץ
*
זה קרב אגרוף מוזר ביותר. האגרופים המוטחים בבשר החשוף אינם פוצעים אותו אלא מתאחים אתו לאחד, כדי להמשיך את הקרב מוצמחות כל הזמן ידיים חדשות. לכן הולכים המתאגרפים וגדלים. הם ממלאים בגופם את הזירה. אחר-כך את האולם כולו, שהקהל המבוהל עזב אותו מזמן. העיר כורעת תחתיהם, כלומר, תחתיו. משום שאי-אפשר עוד להבחין בשנים בתוך רשת הזרועות הענקית המקיפה את כל המדינה. הוא עומד, או מוטב לומר צף, במקום בו היה העולם, מצמיח לעבר עצמו מהלוצות אדירות בתוך היקום המתכווץ.
לאחר שהכל ישקוט, הוא יוכל, מנצח, להביט בשלווה אל מערכות-הכוכבים שבתוכו ולראות איך הוא נפרד זה מזה פעם נוספת.
*
עכשיו, כשהם יושבים בחדר החם של אהבתם, שוב אין הם נסיך ונסיכה, כפי שהיו כשהתדפק על שער הטירה הנעול, מאחוריו היא ישבה בראש המגדל וחיכתה שימלא את שלוש המשאלות.
עכשיו, משחילץ את רגליו מן הנעליים המלכותיות, שוב אין היא יכולה להסיר מבטה מאצבעות רגליו העקומות זו בזו. והוא, היושב ברגליים פשוטות לפנים, אינו מסיר מבאיו מן הצינורות הכחולים של הוורידים המטפטפים ברגליה שנחלצו משמלת החתונה.
בפעם האחרונה עמדו מול הראי מזמן, כשלבשו את בגדי המלוכה ויצאו כל אחד לדרכו, לעשות מה שמוטל עליו לעשות כדי לפגוש את השני. בחדר החם הזה כבר אין צורך בראי שיבדוק ויאשר. זה החדר שלאחר הראי. לכן יושב לו כל אחד מהם ומקלל את מר גורלו, ששלח לאיש המלכות בן-תמותה מסוקס כזה לבן-זוג.
מכיוון שהם נמצאים כבר מצידו השני של סיפורם, אין איש מהם יכול לשוב וללבוש את בגדי-המלכות ולצאת שנית לדרך. לכן הם חודרים כל-כך איש איש לחלומותיו. אלה חלומות חצויים. בחציו האחד של החלום עומד החולם לבוש מלוכה. בחציו השני, מעבר מחיצה, עומד בן-זוגו בעירומו הדוחה.
כשהם דבקים זה בזה בחשיכה, כדי להשלים את הצו של סיפורם בנאמנות עד תומו, נפגשים החלומות. כל אחד מהם מבליט את חצי-המלכות של חלומו ומשתדל שזה יפגע בחלום השני. אבל פוגעים זה בזה ומתאחדים דווקא שני החצאים הפסולים, הדחויים, של שני החלומות. אז ניתקים שני הזרים ומתכווצים כל אחד בפינתו. בידיים זקנות, באצבעות עקומות משיגרון, ששוב אינן יכולות לאחוז כף-יד אחרת, הם מכים על כותלי הסיפור שסגר עליהם."
2012, פבר׳ 26, 12:29
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!