בבית "מרכז מורשת יהדות בבל " באור יהודה
הכרותי את סמיר נקאש
הכרתי את סמיר בשנת 1986 כשהייתי מעל גיל ארבעים וחמש. תוך כדי כתיבת שירים בשנות השמונים-תשעים. כתבתי גם ביקורות על ספרים. הייתי בוחר ספר ,כותב עליו ושולח את הכתבה לעורך ורק לאחר אישור פרסומה ,הייתי מצלצל לביתו של היוצר ומודיע לו ,ערב לפני הפרסום שיראה את כתבתי-למחרת-בעיתון. וכך היה עם סמיר. ב-19.9.1986 התפרסמה כתבתי בעיתון "דבר" על ספרו של סמיר "יום שתבל הרתה והפילה בו", (סיפורים עיראקיים), מערבית: רות נקאש והכתבה נקראה "מסעות לתוך הנפש".
כך התוודעתי לנפשו של סמיר והראיתי איך,למשל,שבשלוש שורות וחצי ,סמיר הביע את התחושות הבאות : דממה,מועקה, תעייה, הרחקה, נוגות פנים, נאלמות, כניעה, אופל מחשבות, אבק-מחשבות, אבק-מחשבות-אפל, כפייה, צוננות, פתיחת פיות וכל זה באווירה של השתלטות, של חג ולא חג , האדרה ואי האדרה, דממה או אי-דממה,מועקה או אי מועקה, תעייה או אי תעייה, צוננות או אי צוננות...ושאלתי אז את השאלה כמה רגש ונפש עשירה יש לבן אדם הזה וכמה חובק הוא בכל משפט ומשפט תוכן ומשמעות. עד אז שנינו לא הכרנו אחד את השני ובאה הכתבה (גם סמיר לא ידע שאני עומד לכתוב על ספרו וגם לא הכרתי אותו), ולסמיר היא באה בהפתעה גמורה. פתאום גיליתי אדם אכפתי, רגיש ,פתוח, איש אשכולות מבריק, שמדבר אליך בגובה העיניים ומאז הפכנו ידידים. נפגשנו עשרות פעמים והיו לנו שיחות וגם התכתבנו. לסמיר הייתה אמת מוצקת משלו ולא פעם הרגשתי שהאמת שלו נוגעת בנקודותיה, באמת שלי. ידיד אצל סמיר הוא חבר טוב , הוא ידיד במלוא מובן המילה. הוא העריך ידידים ויחסו לידידים היה כמו אל אחים ואני יודע שהיו לו גם ידידים רבים, וזאת מהתרשמותי האישית.
סמיר היה סתגלן עם כושר הסתגלות אדיר , שלמרות אי התאוששותו מחילופי התרבויות עם כל ההשלכות מכך, שהשפיעו גם על מצב בריאותו הוא עמד כחומה בצורה בפני מצבים רבים, גם גדולים וגם קשים.
סמיר היה נדבן של אינפורמציה. הוא תרם מעושרו הרוחני לכל איש , גם ליוצרים אחרים, גם לחוקרים טובים ורבים וכולם יצאו נשכרים מחילופי השיחות עמו.
סמיר היה ישיר בדיבורו, מבקר ישיר בפני שומעו, לא חשש מאיש, ואת דעתו לא שינה בפני אינטרס זה או אחר. מבקר קשה היה כי היה ענייני והתבסס על עובדות ועל הבנה עמוקה ומעמיקה מסוג אחר. הוא היקשה על אחרים כי הוא היקשה גם על עצמו.
סמיר היה יהודי חם ושורשי ברמ"ח אבריו , והעלה על נס את השורשיות היהודית הבבלית ומעולם לא הרגשתי התכחשות ליהדותו. הייתה לו בעיה עם הסגירות הציונית של הארץ, שלא מאפשרת לו את המרחב התרבותי האדיר שמסביבו שיכול היה להיות בו כדי שגם שם תגיע תרומתו ויוָדע חלקו בהפריה ההדדית החשובה והמכובדת. עובדה היא, שניסה לפרוץ חומות ושממונות בכוחות עצמו ולבד ויהי מה. לדעתי, למרות קו התפר הדק הבעייתי מהיהדות לציונות -בו!, הוא אהב מאד את הארץ, למרות שלא הביע זאת במפורש.
סמיר היה יודע להביע הערכה להערכה. דיבר ושיתף אותי עם הערכות שרוחשים לו הרבה ידידים בארץ ובחוצה לארץ, ביניהם גם יוצרים וחוקרים מן השורה הראשונה. תמיד נשלפו בשיחותינו שמות של ידועי שם בארץ ומחוץ לארץ מתחומי הספרות והתרבות הערבית.
סמיר היה איש משפחה שדיבר על משפחתו הצרה והמורחבת באהבה רבה, הזכיר הרבה את דודתו,שכנראה, הייתה שותפה לנבכי נפשו. הוא תמיד הזכיר בפני את מצוקתו הכלכלית בכאב עמוק ותמיד שאל איך שיוצר רציני בעל שיעור קומה כמותו אינו יכול להתפרנס רק מיצירתו ושצריך להלחם ולהשיג את פרנסתו מהרבה חלטורות צדדיות (בעיקר תרגומים) שמקטינות את זמן כתיבתו וזאת בכדי לגדל את ילדיו הקטנים בכבוד והעלה על נס גם את תרומתה של אשתו לכך, שעובדת היא גם יותר קשה.
אני מרגיש שבחייו לא כל כך התאדרה תהילתו הספרותית האמתית.
יוצר-ארי-ענק בדורו שידע מה כוחו ומה גודל תרומתו, אבל כשהיה בתוך עמו ובתוך סביבתו הרגיש יובש נוראי, כבתוך סירה בודדת בלב ים, וניסה וניסה בכל כוחותיו להרים מפרש, לחולל רוחות אדירות כדי להחזיר את ערכו המוחלט היבשתי אל יבשתנו ואל תרבותנו. חבל מאד שאנחנו לא השׂכלנו להתאים את גלגל השִּׁנָׁים של מורשתנו היהודית הבבלית לגלגל השִׁנָּיִם של סמיר בסינכרוניזציה מתאימה כי היינו נשכרים מאד. בכל זאת,אני רוצה להזכיר את צוואתו התרבותית "אותך היהודי יוצא עיראק, ספרי ויצירותַיי הם עשויים לעניין באופן מיוחד, שכן, בספרי אני מנציח את הדמות היהודית העיראקית, את להגי דיבורה,את מורשתה ואת כל הקשור ביהדות זו..." סמיר הבטיח וקיים ומה נעשה אנחנו?
יהי זכרו ברוך ותהיה מורשתו התרבותית שזורה בתרבותנו.
