שלמה שפירא: הפטיפון המנואלי של אחי עזרא. הזמן -מעברת רמת-השרון-שנת1951

שלמה שפירא

הפטיפון המנואלי של אחי עזרא. 

הזמן -מעברת רמת-השרון-שנת1951

אחי עזרא מנסה ללמד בחורות אשכנזיות "ריקודים סלוניים" במעברה

אחי עזרא בסיימו בבגדד את הבגרות -"בקאלוריה" עבד כחמש שנים בהנהלת חשבונות בכמה "מקומות עבודה" ובכל יום היה עובר מעסק לעסק, עורך "מאזן קניות-מכירות" יומי, גם חודשי ושנתי.

זו הייתה תקופה של צורך בניהול-חשבונות והפריחה לכך הייתה נדרשת מאד - תהליך מודרני - כי קודם, בתי עסק לא ניהלו חשבונות כלל. אחי סיכם עם כל בית עסק שהוא בא, מסכם את ניהול החשבונות היומי, וכמה זמן ייקח לו - ייקח, מעין עבודה בקבלנות.

אחד מבתי העסק שניהל את חשבונותיהם היה בית-מלון וכך יצא שהוא נכנס ובא גם לאירועים וגם לריקודים שהתקיימו במלון. כדי לשפר את ריקודו הלך למועדון-ריקודים בבגדד שבעליו היה זוג יהודי שלימד, שיפר והנחה בריקודים סלוניים.

והנה משפחתנו ויהדות עיראק עולים ארצה ואחי מוצא לו מהר מאד עבודה לאחר שעמד בבחינת-סוג בהנהלת חשבונות, וזה היה כארבעה

חודשים לאחר עלייתנו ארצה. הוא התקבל לעבודה ב"בבנק הלוואה וחסכון", ברחוב הרצל בתל-אביב, בלב ליבה העסקי ולאחר כשנה כבר ערך את המאזן הכללי החודשי והשנתי בבנק.

ובקבלת משׂכורתו הראשונה, הדבר הראשון שעושה, קונה לו פטיפון-מנואלה במחיר מציאה עם חמישה תקליטים שכל תקליט היה סוג של ריקוד (שני תקליטי טנגו, אחד - רומבה, אחד - פאסאדובלה, אחד -ואלס).

לאחר חיפושׂ של משטח בטון במעברה ומשטח אחד נמצא, התחילו ריקודים בערבי ששי ושבת וכל מי שיחפץ יאתי ויבוא.

 בחורים "עיראקים" באו לא מעט. בחורים אשכנזים כמעט ולא. בחורות "עיראקיות" לא באו חוץ מאחת שהייתה אחת המורות בבית הספר במעברה. אבל כן באו בחורות אשכנזיות, לא כמספר הבחורים שעמדו – קצת פחות , וכמעט כולן לא ידעו לרקוד כמו שצריך והבחורים שעמדו בצדהשלימו להן את החסר.

וכך אני הנער בן השלוש-עשרה עומד ליד הפטיפון , שׂם תקליט, משמיעו,

מותח את הקפיץ ושוב שׂם עוד תקליט ... (ארבע התכנסויות ארבעה ערבים - כל "הסיפור הזה") .

הפטיפון הזה "כיכב" במסיבת הסיום שלי בבית-הספר העממי בהרצליה, לאחר שרכשתי אותו מאחי ואמצתיו לי לאחר מכן.

וכך עבר עמי ממסיבה למסיבה בין חברַי בגיל התיכון. עד היום כמה מחברי זוכרים ומזכירים לי אותו.

אחרי התיכון הפטיפון נדד הלאה לאחי הקטן ועבר מיד ליד "עד שנעלם" ומי יודע היום אם עדיין "חי" ובאוסף מי נמצא.

עד היום - צלילי חמשת התקליטים מתנגנים באזני.

  

ועוד סיפור:

אחי התחתן כעבור שנה וחצי והימים ימי המעברות ובחתונה שהתקיימה בבית מפלגת מפא"י ברוב פאר בימים של אז עם מוזיקה וריקודים סלונים. 

כל בני המשפחה הקרובה מִלְצרו והשתתפו בהכנות גם נציגים מן המשפחה המורחבת. היה צריך להכין תפריט וגם כיבוד.

החתונה התקיימה בחצר המטופח של בית-המפלגה של מפאי בהרצליה, וחדרי-המשרדים שימשו מחסן ומטבח לוגיסטי באותו ערב.

שלמה שפירא: בימי המעברה - שבועיים משפחתי שכחה אותי ותשאלו איך התקיימתי?! בשבילי היה "אקשן" מעניין ואפילו נחמד בזמן המעברה

שלמה שפירא

בימי המעברה - שבועיים משפחתי שכחה אותי ותשאלו איך התקיימתי?!
בשבילי היה "אקשן" מעניין ואפילו נחמד בזמן המעברה
באותם ימים לא חגגתי את בר-המצווה שלי

כשעלינו ארצה בתחילת שנת 1951, הייתי בן שתים עשׂרה וחצי ומשפחתי שמנתה הורים ושמונה אחים ואחיות עלתה מהר לארץ ברגע שהשלטונות העיראקיים אישרו את "היציאה ללא חזור"... בהתחלה אישרו לשני אחי הגדולים, עזרא ושמואל, ומיד עם בואם ארצה, את אחי שמואל גייסו לצבא לאחר חמישה ימים  ב- "שער העלייה". אחי עזרא הגדול ממנו קבל על כך שלוקחים לצבא את הקטן ממנו שבקושי סיים בגרות ואותו, המבוגר ממנו בחמש שנים עם מקצוע ביד "הנהלת חשבונות" לא לוקחים, וזה היה בשבילו טראומה בשנים הראשונות לאחר עלייתו. לאחר מכן אישרו להורי (יצחק-גורג'י ורימה) עם ארבעת הילדים הקטנים ( ויולט שלמה עפרה-סוהאם וראובן ) לצאת את עיראק ו"נַגְלה" שנייה עלתה לארץ בהשאירה שתי בנות בעיראק ואנחנו נשלחנו למעברת רמת השרון . אחי עזרא סרב שיסודר מ"מחנה פרדס חנה" למקום אחר וחכה עד לבוא שאר המשפחה .  על אחיותיי רות (בדריה) ואופירה (סעידה) נודע לאחר מכן שהגיעו לארץ כעבור יותר משבועיים ו"סודרו " במעברת באר יעקב". אבי גורג'י ואחי עזרא ניגשו ל "סוכנות " המקומית לאיחוד המשפחה ונענו בשלילה מספר פעמים. הייתה דילמה קשה, כי בעקר בנות חייבות להיות קרובות למשפחה. האוהל בקושי הספיק לשש נפשות ולמרות הכל צריך "להשיב" את הבנות הביתה . נצטרך עוד שתי מיטות ושני מזרנים  וגם אם יחסרו נצטמצם באוהל אך את הבנות חייבים להביא. וביום אחד לוקח אותי אחי עזרא בהסכמת הורי אל מעברת באר יעקב ליום-יומיים, בתקווה שאם יבואו הבנות לרמת השרון תוך יצירת מציאות של עובדה מוגמרת, פקידי הסוכנות יתרצו, יתנו מטות ומזרנים וגם תלושים . אבל לא היה עם מי לדבר, הבנות נשארו במעברת רמת השרון ואני "נשכחתי" בבאר יעקב לא ליום-יומיים אלא ליותר משבועיים. אין טלפונים, אין שליחי מצווה שיזכירו להורי ולאחי הגדול שאני בעצם נשלחתי לא לבית הבראה אלא לאוהל עם שתי מטות ומזרנים ללא גרוש על הנשמה. ואיך שורדים שאפילו לחם לא היה לי ביום השלישי, שלא לדבר על כמה פרוטות מצילות חיים.

ואז אני מוצא עצמי ניגש עם "ההמון הרב" ההולך מוקדם לעבוד בפרדסים ,מבקש לעבוד ואומר אחראי ועוד אחראי "אין עבודה לילדים" . חוזר לאוהל עם כמה תפוזים ואוכל . ומה עם לחם? עומד בפתח המעברה וכשניכנס אוטו עם הלחם ,אני מציע שייקח אותי לעזור בסחיבת הלחם וכך אני זוכה בככר אחת וכנ"ל עם מרגרינה וכנ"ל עם חלוקת נפט שקבלתי פחית אחת שהמרתי אותה בתה עם שכנים לאוהל.

באותו זמן נשרף במעברה "צריף-בדון" ארוך וכל הילדים עמדו לאחר השׂרפה ושחקו ואני בא לאסוף כמה מסמרים "שרופים" ומציל כמה קרשים שישמשו לי לאחר מכן לחיבור קרש זרוק אל קרש זרוק אחר כדי להרכיב דרגש קטן לאמי, כי נשים בעיראק ניצלו ישיבה על דרגשים בהכנת עבודות הבית ושמעתי לאחר שנים מכן ,איך ויתור על דרגש מביא ורידים לרגלים יפות.

באחד הלילות אני ישן באוהל וקר לי מאד מאד ורועד כולי מקור כי לא היה מספיק במה להתכסות ואני ער ויושב לי מכורבל ובפעם הראשונה אני בוכה חרישית באוהל והבכי נישמע גם באוהל השכן. ובאה האם השכנה ומחבקת אותי ולוקחת אותי  אל שתי מיטות עולים מחוברות יחדיו ששלוש מבנותיה המבוגרות ממני ישנות שם ודוחפת אותי אל חיקן. והבנות בנות נערות ובחורות ואני נער נער צעיר ולא עזרו לי כל האיפוקים בדחיסה המאולצת ולחשוב לאיזה סיטואציה קשה נקלעתי.

בבוקר המוקדם לאחר הלילה הזה החלטתי שאני חוזר לרמת השרון. את שתי המטות ושני המזרנים ושתי השמיכות לא יכולתי לסחוב על גבי ומסרתי לשכנתי הגואלת ובקשתי שתשמור על האוהל הריק ותגיד אם ישאלוה שבעליו סגר אותו והלך לבקר את משפחתו והוא יחזור אבל גם רמזתי לה שאם יהיה להם צפוף באוהל שלהם שתשׂיג את גבולי ולאחר מכן נסתדר.

החזרה למעברת רמת-השרון ארכה כמעט עשרים שעות - הלכתי רגלי שעות מעט מאד מן הדרך נעזרתי בעגלה שחלפה והעגלון הסכים לקחת אותי כברת דרך, ומדי פעם הייתי שואל ושואל על הדרך לרמת השרון עד הגעתי להורי עם דרגש קטן ביד.

סיפור זה מוקדש בהוקרה למשפחה ההיא שאני לא זוכר את שמה שלימדה אותי מהי עזרה הדדית וחום אנושי ומה הם בשעות קשות. אני באמת לא יודע את שמה ולא יודע איך להודות לה.
(והערה קטנה - לי לא חגגו בר-מצווה ואני זוכר שאמי ביקשה מאבי שאתחיל להניח את התפילין שלו כדי להניחו כל יום.)

2.3.2008           

שלמה שפירא: אני שלמה-סלומי- סלמאן בן רימה וגורג'י-יצחק שבירו (שפירא) מנסה לשחזר את אילן היוחסין שלנו של משפחות שבירו (בישראל גם שפירא) ובטאט-אזאצ' (בישראל גם בטאט וגם עזז)

שלמה שפירא

אני שלמה-סלומי- סלמאן בן רימה וגורג'י-יצחק שבירו (שפירא) מנסה לשחזר את אילן היוחסין שלי (שלנו)

אני מבקש עזרה ברישום אילן-היוחסין (שלשלת-יוחסין)

של משפחות שבירו (בישראל גם שפירא)

ובטאט-אזאצ'י (בישראל גם בטאט וגם עזז)

מיוצאי עיראק (בעיקר בגדד אבל יכולים להיות גם בערים אחרות כמו בצרה ועוד)

כל מהיימן היודע להוסיף ולהרחיב יותר, יבורך ותודה לו מראש

קשה היה להתחקות אחורה לגבי הנשים במשפחות בתוך אילן היוחסין הזה בעיראק וזאת משתי סיבות:

האחת: הדגש היה על הבנים ולא על הבנות. בן שקם לספר התורה היו מציינים את שמו כמה דורות אחורה. אחי עזרא כשקם לספר התורה היה קוראים לו כך:

"יקום לתורה עזרא גורג'י כ'ד'ורי רחמים אסחאק שבירו, בכבוד"

אמי רימה זכרה יותר אחורה מן העליות לתורה:

"יקום לתורה גורג'י כ'ד'ורי רחמים אסחאק פתחי חיים שבירו, בכבוד"

השניה: מי שלמד קרוא וכתוב היו הבנים ובספרי התפלה, היו כאלה שרשמו של מי הספר ועשו זאת ברישום  שרשרת הדורות. למשל, בספר תפילה של אחי שמואל רשום:

"שומיל גורג'י כ'ד'ורי רחמים שבירו"

וכאן הגעתי לשלשלת היוחסין מצד אבי-סבי:

שלמה, יצחק גורג'י, כדורי, רחמים, יצחק, פתחי, חיים שבירו

ומצד אבי-סבתי:

שלמה בן יצחק גורג'י בן תפאחה בת שמואל ...

ומצד אמי-סבי:

שלמה בן רימה בת יוסף(אזאצ'-בטט) בן משה בן עזרא בן שׂשׂון בטט

ומצד אמי-סבתי:

שלמה בן רימה בת שמחה בת פרחה...

לגבי הבנות הגעתי פחות בשלשלת היוחסין וזה מה שמוכיח

שהיתה אפליה בתיעוד-איזכור נשים

אצל היהודים בבגדד, בעירק!!

שלמה שפירא: קבלת מחמאה היא לא כרטיס שמבטיח עלייה לקווי-הגמר / שיר

שלמה שפירא

קבלת מחמאה היא לא כרטיס שמבטיח עלייה לקווי-הגמר


קבלת מחמאה היא לא כרטיס שמבטיח עלייה לקווי-הגמר:
ידעתי מחמאות, ידעתי חמדות של מחמאות, ידעתי בַּדֵּי מחמאות שהיו מתעצמים לגובה רב.
תמיד השתדלתי להתאפק ולהעלות בדעתי סיבות שונות שנונות ומשונות שלא להתחמֵּא כלל. 
מספיק שאמצא כל הזמן קצה-חוט להחמיא לזולתי וכך אמשיך להציל את עצמי ואת כתיבתי.
כתיבתי היא מחמאתי-שלי מנוחתי ותשועתי.
עתיקה התקווה המתחדשת מעצמה שמחמיאה לא אותך, אלא את הבורא שבשמים.

18.03.2017

שלמה שפירא: "קאמה סוטרה" אז והיום / שיר

שלמה שפירא

"קאמה סוטרה" אז והיום

כשהייתי צעיר לא הזדקקתי לאף עצת-הקדשה-אישית מן הספר "קאמה סוטרה".
עכשיו בגילי המופלג תהיתי שאם אקרא שוב את "קאמה סוטרה", האם אמצא ולו עצה אחת מן הספר?
גם עכשיו לא מצאתי.
הלינגה והיוני רחוקים ממני כמרחק מזרח ממערב וכרחוק הפער ביני לבין המקדשים העתיקים אשר בהודו.
כרומוזי-אהבה מצויים בנו מלידתנו ועד מותנו והאהבה נשארה נשארת ותישאר חלק מאיתנו
וגם אם נבנה חומת-קאמה מסביבנו, האם כך נלהיב את תשוקתנו?

18.03.2017

שלמה שפירא: אדם יורש גם את הטבע / שיר

שלמה שפירא

אדם יורש גם את הטבע

אדם יורש גם את הטבע
וכמו בצמחים - בט"ו בשבט מתחיל בו המיון הגדול:
צמחים גומרים את חייהם
צמחים מתחילים את חייהם
צמחים מנסים לשׂרוד ולהשתקם בחייהם ולהמשיך הלאה
ולאחר ט"ו בשבט בא האביב הגדול ומפסיקים לדבר על המוות...
אני כבר חצי מתאבייב, חצי גן פורח, חצי ציפור שיר, חצי שיעור יופי וחצי חרוץ למאה שערים של תקווה
והכל מתחיל להתעורר אצלי לצמוח לפרוח 
יש תקווה יש אהבה יש שירה
הציפור שרה ואני לא אפסיק לשיר ואסור לי להפסיק לשיר.

17.03.2017

שלמה שפירא: אם אלוהים מבקש יופי, אז מה יבקש אדם אם לא יופי / שיר

שלמה שפירא

אם אלוהים מבקש יופי, אז מה יבקש אדם אם לא יופי

אם אלוהים מבקש יופי, אז מה יבקש אדם אם לא יופי.
את כבר לא אלמונית, את היפה מן האוטובוס.
אין ספק, משתטה אותו אדם שלא יכול להתאפק מלהביע את התפעלותו מן היופי.
באותו רגע שראיתיך, היה מתוכי שיר על יופי.
הופעת ונעלמת כמו יהלום של יופי. אז איך ארוויח עוד שיר על יופי?
רק נסיכות-יופי מסוגלות לעצב מיד את פְּנים בית-הנשמה בשיר מן היופי.
וכך פורץ עוד שיר על יופי!

15.03.2017

שלמה שפירא: הנכדה שלי רוכבת על סוס ואני מאד שׂמח / שיר

שלמה שפירא

הנכדה שלי רוכבת על סוס ואני מאד שׂמח  
                    השיר מוקדש ל- מעין
              
הנכדה שלי רוכבת על סוס ואני מאד שׂמח.
מישהו מזדקן - שוכח את עצמו ושוכחים אותו כולם
רק סוסו לא שכחו.
סוס חיה שזוכרת אדם, אדם חיה שאינו זוכר סוס.
עד-כמה אדם מתקרב לסוסו, כך סוסו מתקרב אליו.
דווקא אדם בזקנתו - אסור לזלזל אפילו בזנב-סוסו
זנב-סוסו חשוב לירכיים, לברכיים, לקרסוליים, לכפות-הרגליים ולמצהלות-הלב המתרגשות כמו נעורים רוכבים על סוס ודוהרים ומחייכים.

13.03.2017

שלמה שפירא (המשורר): ודיע אלבוסתאני משורר ערבי-פלשתיני שואל את חיים ויצמן ומגיב להצהרת בלפור בשיר / כתבה שלי שהופיעה בעיתון "הצופה" מיום: 8.08.2002

שלמה שפירא

ודיע אלבוסתאני משורר ערבי-פלשתיני שואל את חיים ויצמן ומגיב להצהרת בלפור בשיר

   כתבה שלי שהופיעה בעיתון "הצופה" מיום: 8.08.2002

המשורר הערבי-פלשתיני הראשון שהגיב בשירתו על הצהרת בלפור היה ודיע אלבוסתאני (נוצרי במוצאו), עורך דין במקצועו, אשר יסד את "האגודה האסלאמית-נוצרית בפלשתינה", שהפכה לאחר מכן ל"ועדה המבצעת החלטות ועידות ערביות".

מסופר במקור הערבי, שהמשורר ודיע נכח בעת נאומו של חיים ויצמן ושאל אותו בסיומו "למה הוא מתכוון ל"בית לאומי?" ד"ר חיים ויצמן שתק ולא ענה לו, אך נמצא בין הנוכחים צרפתי, מסיו לאני שמו, שהשיב לו כי "בית לאומי זה שהיהודים רוצים להתקבץ בפלשתין כמו שמתאספים כל בני הבית סביב 'מוקד האש'". התשובה הזו לא סיפקה את ודיע, ובתגובה כתב שיר על ויצמן ועל הצהרתו ושמו "אלם".

מדוע דבקה לשונו לחכו של ד"ר וייצמן ולא ענה לודיע על שאלתו המתגרה? ועל כך אמרו כבר חכמים "סייג לחכמה שתיקה".

לך תסביר על רגל אחת לאדם זר ועוין ושונא ישראל מה זה בית לאומי; בית הוא ערך  יסודי שעליו נבנים הערכים החשובים, ובמקרה הזה הלאום. וייצמן הבין שכל רצונו של המשורר ודיע הוא לשסות את דעותיו הרעות בעם היהודי ובחלוצי התנוה הציונית, ולכן ביכר שלא לענות לו.

 אחד העם אמר "רק אש תמיד היוקדת במנוחה היא אשר תוכל להוליד את הכוח הגדול" ו"בחבלי לידה קשים באה לעולם כל הכרה חדשה". ודיע ודומיו לא מכירים בה ולפיכך אין אנחנו יכולים עדיין להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

עברו יותר משמונים שנה וחקר שאלת הכרתנו מתמהמה, והוא עובר ממשורר פלשתיני אחד לאחר.

29.10.2006

שלמה שפירא: ואלה החיים - תתחפשׂׂׂו ותמשיכו להתחפשׂ ולהתחפשׂ עד אפס-מקום / שיר

שלמה שפירא

ואלה החיים - תתחפשׂׂׂו ותמשיכו להתחפשׂ ולהתחפשׂ עד אפס-מקום

היש עוד מישהו בארץ שמצליח למצוא את השלווה?
חשבון פורימי יש בכיסא הרדיו והטלוויזיה של אמי:
הכיסא מקורי אמתי ולא מחופשׂ, אמי ישבה עליו כמו מלכה, צפתה בדאגה על המתרחש ויתרחש מסביבה
היא ניסתה להתחקות יותר ויותר אחרי האינפוזיה המוקדמת של האינטלקטואליה, כאשר בזמנה גם התחילו ניצני-החיים להיות נזילים תחפושׂתיים ופורימיים עד פחד וחשש
הכיסא היה ונשאר כל-כך חשוב עבורנו, והוא עובר לאחר מותהּ מיד ליד
עבר תיקונים תיקון קטן תיקון גדול והעיקר שימשיך להשרות משלוח מנות לחיינו - לחיים נכונים, למזל ולברכה.
ערוץ אחד הספיק לאמי לראות בטלוויזיה.
שאר הערוצים שהגיעו לאחר מותהּ, הגיעו מאפס מקום, משום מקום מכל מקום ובכל מקום כפטריות אחרי העושר
ערמות ערמות של תלבושות ותחפושׂות - האו האו האו בסימני-שאלה.
אז מה מקורי היום ומה מחופשׂ היום - קשה לדעת.
אנשי-אמונה אובדים ואין כס למשפט לשבת,
מסכן האדם שאין לו כיסא לשבת וצופה רוטט בעמידת-ראש על החיים מול "טלוויזיה-אנושית" ועד-דלא-ידע מה ילד יום.

9.03.2017

שלמה שפירא (המשורר): חג האהבה (ולנטיין דיי) לא למוסלמים / כתבה שלי שהופיעה בעיתון "הצופה" ב- 20.2.2007

שלמה שפירא

חג האהבה (ולנטיין דיי) לא למוסלמים

כתבה שלי שהופיעה בעיתון "הצופה" ב- 20.2.2007

  

זה מספר שנים בכל חודש פברואר מדווח על הסערה שעומדת להתעורר בפתחו של חג האהבה הבינלאומי (ולנטיין דיי) במדינות בעלות רוב מוסלמי דווקא בעקבות הפופולריות הגדולה של החג הזה בקרב המוסלמים. משמרות הדת הסעודיים הוציאו צו הקובע כי "באיסלאם יש שני חגים: עיד אל פיטר ועיד אל אצ'חה, וכל חג אחר הוא "המצאה האסורה על מוסלמים", ואף קורא לתושבי הממלכה ל"התנזר" השנה מחג האהבה. כדי להקפיד על איסור זה, משטרת הדת הסעודית עורכת בדיקות בחנויות פרחים ובחנויות מתנות המזוהות עם חג זה. הם אף עצרו אישה שלבשה אדום בחג האהבה. כך גם בפקיסטן, במלזיה ובאיראן ובארצות נוספות המושפעות מן האיסלם. החג הזה הוא חג נוצרי שנוסד במאה הארבע-עשרה ונקרא על שם פטרוס הקדוש של האוהבים. עם השנים ובעיקר ממחצית המאה שעברה נידחק החג ממקורו וגם חילונים התחילו לאמץ אותו בשם קידוש האהבה. אצלנו מורגש במידת מה החג הזה בעיקר אצל צעירים חילונים. למעשה יש לנו חג אהבה משלנו הלא הוא ט"ו באב. ברחבי העולם החג מתבטא בארוחות חג במסעדות, בתי מלון מציעים נשפים, חנויות מפרסמות פרחים, שוקולדים ומתנות שונות. בעלי חנויות פרחים מוכרים זרי ורדים ומספרות עושות תסרוקות בצורת לבבות לראשם של גברים. שעשועוני טלוויזיה מארגנים תחרויות משלוח מכתבי אהבה ועיתונים מפרסמים מסרי אהבה ומפרסמים עצות על מקומות הבילוי הטובים ביותר לקיום מפגשים (שמות של בתי קפה, גגות, פארקים, ומוניות ריקשה). סוכנויות שידוכים דרך האינטרנט נהנות מעליה במשתמשים, חברות הטלפונים ציינו עליה בשיחות מחוץ לעיר. מאיגוד מגדלי הפרחים אצלנו נמסר כי לקראת החג הזה השנה צפוי יצוא של 125 מיליוני פרחים וענפי קישוט במשקל מעל 5000 טון. נשאלת השאלה מדוע דווקא אצל המוסלמים אומץ החג גם בפומבי, ואם הדבר לא מתאפשר בגלל הרשויות האם הוא נחגג בתוך המשפחות ובפורומים סגורים? דווח שבחנויות סעודיה ומדינות המפרץ בכלל, מגיעה רכישת המתנות לאוהבים לשיא כמו באירופה. התשובה שמדובר בעיקר בשכבות אליטה איסלמיות ,"אנשי העולם הגדול" ששבוע פה ושבוע שם והם מהווים מודל לחיקוי גם בשכבות פחות מבוססות. יש לזכור שדווקא במחצית הראשונה של המאה שעברה הייתה פתיחות למערב עד כדי כך שגם למוסלמים קיצוניים חלחל משהו מהמערב שבעיקרו נוצרי. החלחול ההדדי הוא שפתח את ההגירה ההמונית של מוסלמים אל המערב. כנראה, שהחלחול מתכנים איסלמיים החוצה הוא משמעותי לעין ערוך וכך הקים את מנהיגי הדת המוסלמים לעמוד על נפשם במלחמת קודש על עצמם להחזיר עטרתם הישנה. החג הזה הוא סימפטום לסערה הגדולה המתחוללת באיסלאם ההופך לאט לאט נקבובי בכל עבריו, ועבורו זה עניין של חיים או מוות לגווע ולחדול או להכות בכל הכוח. מי שבעיקר מעורב כאן היא האישה המוסלמית, שעליה העולם המודרני ופתיחות המערב משפיעים במיוחד. מועצת הדת בסעודיה פונה בסמוך לחג הזה "לעודד את החסד ולאסור את החטא". ומהו החטא? אסור לצאת אל הרעה. אסור לנשים ללבוש לבוש מסוים, כאילו מהאישה עומדת להיפתח הרעה וכאילו החג הזה הוא ה"קש שישבור את גב הגמל האיסלאמי". למעשה הכניסו אנשי הדת את אלמנט השנאה בחגיגת חג האהבה. דת האסלאם המתיימרת להיות "דת האהבה" משניאה אותו. בתרבות חילונית לא קשה לדבר על ערכים של אהבת אדם ועל סתם אהבה בין אחד לשני, ומוסלמי חילוני הופך להיות בין פטיש לסדן ועוד יותר קשה לו במשפחתו ומחוצה לה, בייחוד שחוקי האיסלאם (השריעה)מאד רחוקים מדפוסי החיים במאה ועשרים ועשרים ואחת. יוצא אפוא, שההתנגדות לחג הזה, היא בעיקרה התרסה לחילוני המוסלמי במסגרת מלחמת קודש פנימית.

שלמה שפירא: היום - מוצאים צעירות שמנשקות מזוזה כמו שמנשקות ראי מתוך אהבה. יש לזכור שמזוזה שומרת יותר מְאוהבת / הבעת דעה

שלמה שפירא

היום - מוצאים צעירות שמנשקות מזוזה כמו שמנשקות ראי מתוך אהבה. יש לזכור שמזוזה שומרת יותר מְאוהבת

בביתנו ישנן מזוזות בכניסה לבית ובכניסה לכל חדר.
כל בוקר אמי הייתה ניגשת רק למזוזת הבית 
שׂמה אצבעות ידהּ ומתפללת חרישית
לא רְאִיתִיהָ מנשקת מזוזה שוב ושוב במשך היום.
היום - מוצאים צעירות שמנשקות את המזוזה עשרות פעמים, אפילו ביציאה אל החצר ובכניסה מן החצר.
יש שמוצאים צעירות שמנשקות מזוזה כמו שמנשקות ראי מתוך אהבה. 
ויש לזכור שהמזוזה שומרת יותר מְאוהבת.
האמונה במזוזה אינה קשורה למספר הפעמים שמנשקים אותה באותו יום.
"שמע ישראל" ניתן להגות בכל רגע בכל מקום ומכל לב.
האמונה במזוזה היא שנותנת ל "מזוזה פלוס בית בְּרַק 125 ש"ח" משמעות פנימית פנימה לנפש וללב.
אשרי המאמין ובמקרה זה המאמינה!

5.03.2017

שלמה שפירא: עצה לעיריית גבעתיים / שיר

שלמה שפירא

עצה לעיריית גבעתיים

"אצלנו בגבעתיים הנקיון במקום ראשון"
אך אם מנקים כביש, קודם-כל לטאטא את הכביש ורק לאחר-מכן, אם-צריך, שוטפים במים.
רחוב שמעון בן צבי הפך יותר מלוכלך לאחר שטיפה במים.
בכל מקרה, חשוב לטאטא ולא לשטוף במים - בזבוז מים! חבל על המים!
והפארק - ממטרות מפזזות בבוקר המוקדם בהלל לשבח בשבח והודיה.
                  מקוות מימיו נקיים - דַּיּג דג בבוקר כל שׂקית ניילון וכל חפץ                                                                                זרוק במים.   
              ויש כלבים שׂמחים בפארק עם רצועות וכלב אוהב כלב ואדם                                                           עם כלב אוהב אדם עם כלב.
והקניון - שעון שוויצרי - המגה-שוּק נפתח בדיוק בשמונה וחצי והמבצע בו היום - עדשים ויין חברוני.
בסך הכל - העיר גבעתיים היא עיר עם נשמה טובה ועם פרח!

28.02.2017

שלמה שפירא: בהנפשה תיירותית / שיר

שלמה שפירא

בהנפשה תיירותית

קול מן השכיבה שונה מקול מן העמידה, עוד יותר שונה מקול מן החגיגה.
תיירוּת חוץ היא תיירוּת לכמה ימים עד שבוע-שבועיים ימים ומה קולהּ?
בהנפשה תיירותית סוחבים את הלילה ליום ואת היום ללילה - אין יום ואין לילה, הבוקר צהרים הצהריים בוקר, וכשהלילה נשאר לילה מנסים לְהִמֵּס קרח בין אוהבים.
"צבאח- אלח'יר" פוגש את "בונג'ורנו", הם חגגו הלילה ביחד ונרקמו קשרים - הוא יבקר אצלה באיטליה, היא תבקר אצלו בפלשׂתינה - חילופי אהבה כמו בסרטים ספיחים.
לעומת זאת - ה"בוקר טוב" עסוק כל היום וכל הלילה בסידורים באבטחות בחשבונאות, שָׁרוּב מעבודה קשה ואפילו לא מותיר לו זמן למצבר נפשו ולרכלנות. כך מחמיצות בנות-כנען אפילו את חגיגות הבוקר ונשף הדבורים הרוקדות העמלות להמתיק את יומן בדבש טהור שבתוך אהבה מסורה לא מתבטא בהן כלל. ואהבה בשבילן היא תמיד מלך והן המלכות.

4.03.2017

שלמה שפירא: על כוחם של שירים / שיר

שלמה שפירא

על כוחם של שירים

על כוחם של שירים - ניתן להבין ולסכם מעיינים מעיינים במניין כל השנים:
שירים הם שרירים להביע כוח ותשוקה
שירים הם נפש להביע את הנשמה
שירים הם משאלה - אהבה מתשוקה לנשמה טובה.
והנפש בשיר היא העיקר - שׂערהּ משי זהוב בְּגוֹן השמש - היא היועצת ליועץ לעצמו ומרגישה תשוקה מְמילימטר לאהבה שגואה בעורקיה.

"ברכי נפשי את..."

3.03.2017