שלמה שפירא
וחג שבועות תעשׂה לך, ביכורי קציר חטים...
***
שלמה שפירא: תיקון שבועות / שיר
ומהו תיקון?
ריקמת מלים שלופה בפסטיבלי שירה, בסינמטק המולה - לימודים חגיגיים לקראת חג השבועות
ומה עם מטולת הנפש, בשעת לא-שֵינה, לאורך כל הלילה עד הזריחה, ומה עם יראת-שמיים כל השנה,
ומה עם פשטות-עם בשעת קציר-האמונה כל השנה,
ומה עם תיקון המידה בשעת המידה,
ובשעת קציר-העומר - מה קוצרים החוגגים הלילה
האם רק הלילה - צמאים ושותים החולבים והחובצים בתורה...
כל מה שיש לאדם היא נפש
ומאחורי שכבות נפשו שלם יהיה בנפשו כמשיב-יודע אל לבבו
וכל המשיב היטב אל לבבו יודע לבוא ולתקן נפשו בשלהבת-יה
"אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה".
***
***
וחג שבועות תעשׂה לך, ביכורי קציר חטים...
***
שלמה שפירא: תיקון שבועות / שיר
ומהו תיקון?
ריקמת מלים שלופה בפסטיבלי שירה, בסינמטק המולה - לימודים חגיגיים לקראת חג השבועות
ומה עם מטולת הנפש, בשעת לא-שֵינה, לאורך כל הלילה עד הזריחה, ומה עם יראת-שמיים כל השנה,
ומה עם פשטות-עם בשעת קציר-האמונה כל השנה,
ומה עם תיקון המידה בשעת המידה,
ובשעת קציר-העומר - מה קוצרים החוגגים הלילה
האם רק הלילה - צמאים ושותים החולבים והחובצים בתורה...
כל מה שיש לאדם היא נפש
ומאחורי שכבות נפשו שלם יהיה בנפשו כמשיב-יודע אל לבבו
וכל המשיב היטב אל לבבו יודע לבוא ולתקן נפשו בשלהבת-יה
"אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה".
***
"יום יום אודה..." – שיר לשבועות
שיר ששרנו בסיום "תיקון ליל שבועות" בבגדד וגם בארץ ישראל (אצל יוצאי עירק)
המתאספים לתיקון, בצחוק היו אומרים לאבי יצחק "זהו שיר מתן תורה" בסימנך. ואכן השיר בספרי השירים, פזמונים, בקשות ותשבחות מצוינות שתי מלים בכתב קטן ממילות השיר "סימן יצחק"
את השיר שרים בלחן מוכר.
בתיקון ליל שבועות, הגברים מתפללים ומיתקנים והנשים היו יושבות בפינת-נשים ושומעות וגם הן היו ניגשות למגש, כחצי מטר קוטרו מאלומיניום ומדליקות נרות לאבות, לצדיקים ולזכר קרובים
מילות השיר:
יום יום אודה. לאל אשר בחר בנו. מן העמים לסגולה לו לקחנו. על הר סיני את תורתו הנחילנו. עשׂרת דִּבְּרות קדשו השמיענו.
צבא מרום רִבּותַיִם ירדו עמו. בעת אשר נגלה לישראל עמו. מסיני בא וזרח מִשֵּׂעיר למו. בקול שופר חזק מאד יעננו.
חרד ורגז הר סיני עת ביאתו. להנחיל דת לישׂראל סגולתו. על יד משה עבד אֶל נאמן ביתו. ושם עין בעין ראתה עינינו.
קדוש כאז תְּגלֶה מלכותך עלי. למקדשי שובה ושכון תוך אוהלַי. ולי הַטֵּה שלום כְּמֵי נהר אוּלַי. ועינינו יראו וישׂמח לבנו.
ועינינו יראו וישׂמח לבנו.
***
"בדרכי תבל - פרקי מסע" ל- ד"ר חיים שושקס, עברית: ב. וילנצ'וק וב. מורן, ערך: ברוך מורן הוצאת טברסקי, תשי"ד, 1954
מתוך הפרק "עם התרגום העברי" שכתב המחבר ב-ערב שבועות, תשי"ד, ניו-יורק
...אמנם פעם בפעם נדפסים מאמרי בעתונות העברית בישראל, אך ספר הריהו ענין אחר לגמרי - הוא כעין אשנב אל הנצח בארץ-הנצח. הדבר מופלא כחלום - והנה מתגשם חלום זה...
דברים מעין אלה נשמעים סנטימנטליים במקצת בישראל, ואני אף מבין למה. אך אל-נא תגזלו ממני את זכר הרגשות הרומנטיים שנקבעו בלבי מאז ימי ילדותי. בעשרים וחמש השנים האחרונות צעדו רגלי על אדמת ישראל יותר מעשר פעמים...וכל אימת שחציתי את גבולותיה של ארצנו נצבטלבי מגעגועים וצפייה - כבן נודד הקרב ובא אל בית אביו ואל אהובי נפשו...
...אכן, נתקיימו נבואות החולמים. ב-1953 סיירתי בארץ-ישראל החפשית במכונית צבאית. בתל-אביב רקדו התושבים בחג-העצמאות. בין אלפי החוגגים יכותי להבחין בעולי פולין, רומניה וגרמניה, שרידי המושמדים בארצות ההרג באירופה, ראיתי את הילדים מתימן, מרוקו והודו, עיראק ופרס. הם שרו שיריהם, ואני עמדתי ושפתי לחשו את הנבואה העתיקה של ישעיהו: "הנה אלה מרחוק יבואו, והנה אלה מצפון ומים, ואלה מארץ סינים."
הלא תבינו מה מתרחש בנפשי בשבתי בארץ הרחוקה ובלבי בוערת התשוקה לבוא לשכון בתוככם - והנה זכיתי לראת ספר ראשון זה שלי במחלצות לשון אבותינו.
הפרקים על עיראק בספר:
קבצנים ומלכים, על נהרות בבל, צאצאי הגאונים, "ומלאו בתיהם אוחים", קבר דניאל, חתונה בבבל, צורף-הכסף מקנאקין...
ומתוך הספר: - מובא כאן רק החלק על עיראק
...מכתב חשוב היה מונח בתיקי. הוצאתיו ועיינתי שנית בכתובת: "להוד רוממותו תחים עלי אל-עומר, סוכן החצר להוד-מלכותו המלך". מכתב זה נתן לי ידיד הוד-רוממותו, שפגשתי לפני כן בסוריה. לא ידעתי את תוכנו, אבל החלטתי להשתמש בו כרשיון-כניסה לארמון המלכות.
...הערב שבו הגעתי לבגדאד היה ערב תשעה-באב. בהתאם למנהג קדום מתכנסים שמונה רבבות יהודי בגדאד על גגות בתי-הכנסת, וכשפניהם מערבה - בכיוון לירושלים - הם מקוננים על שברם ההיסטורי.
את יהודי בגדאד לא ראיתי עדיין, למרות העובדה הסטאטיסטית שכל תושב רביעי בבירת עיראק הוא יהודי. בכור-היתוך זה של לאומים שמיים דומים היהודים לשאר התושבים, ואף לובשים כמותם אותו הלבוש - מצנפת חומה או תרבוש אדום על ראשם, לגופם חלוק לבן, ארוך, ומעליו עבאיה צבעונית. נוסף לכך מדברים הם כולם ערבית.
מלווה על-ידי אחמד רחאל נסעתי במכונית המפוארת לאורך דרכים מזוהמות, בלתי סלולות ומאובקות, דחוסות באנשים, חמורים וגמלים. לבתים הפרימיטיביים גגות שטוחים, ולאחר שקיעת החמה אפשר להתענג עליהם מקרירות הערב. בגדאד היא עיר גדולה, אולם אין בה כל חשמליות או אוטובוסים. היו בה רק שני בתי קולנוע אשר הציגו סרטים בהשתתפות ואלאנטינו וצ'ארלי צ'אפלין. ראיתי אנשים מתגלחים ברחוב. הגלב, קורדי פרוע-זקן, תפס את התער באגרופו כאילו התכונן לנעצו בצוואר הלקוח. כשהבעתי את רצוני לעשות את צפרני (סוף סוף הריני אורח כבוד של הממשלה) הוציא הגלב זוג מספריים גדולים וביצע את הפעולה בשקידה ובזריזות מקצועית כה רבה, עד שבסופה חששתי להרעלת דם.
ככל שהתקרב הערב, כן נמשך לבי יותר ויותר אל היהודים וכן נעשה זר לי מלווי המוסלמי. עדיין לא פניתי אליו בכל שאלה הקשורה ביהדות או ביהודי ארצו. יתר על כן, בערב זה רציתי להיות בודד, בלי חברתו המעיקה של אדם שאינו מבין לרוחי.
ביקשתי את רחאל להובילני לבית-הכנסת הקרוב ולהשאירני שם, הלא גם הוא עשוי להתעייף בנסיעת יום תמים עם אדם זר וחקרני.
רחאל ידע שצום תשעה-באב יתחיל עם השקיעה; שחנויות היהודים תיסגרנה במהרה והיהודים יכולים להתאבל בבתי תפילתם. אולם הוא לא יכול להשאירני לבדי. הוא היה ערב לשלומי. "ברחובות אלו," אמר, "חשוך למדי בלילות, ולפעמים גם לא בטוח ביותר," לכן יביאני לבית הכנסת הגדול וימסור אותי להשגחתו של מכר יהודי שלו.
הודיתי לו בחמימות, ופנינו לעבר הרובע היהודי.
לפתע היה לילה. במזרח מתרחש המעבר מאור לחושך ללא דימדומים. מכוניתנו המהודרת נכנסה למעבר צר, שנראה לאור הפנסים כמיסדרון אבן ארוך. זה היה הרחוב הראשי של הרובע היהודי. כל החנויות היו נעולות. בדרך היו פזורים פירות צבר רמוסים, עגבניות מעוכות, קליפות אבטיחים. ריח רקב חריף עלה מהשווקים העתיקים. נזכרתי בדרך המובילה לכותל המערבי בירושלים.
מכוניתנו תפסה את כל רוחב הדרך. ירדנו וציוונו על הנהג להתנהל מאחורינו. נבלענו בתוך קהל גברים לבושי חלוקים לבנים שמיהרו לתפילה, מהחצרות הסמוכות באו נשים מצועפות הצעיפים שחורים, שהובילו ילדים צעקנים דוברי ערבית. אורות המכונית שנעה מאחורינו הגיהו באור מוזר את התמונה הבלתי נשכחת של יהדות בגדאד המתכנסת להאבל על חורבן בית-המקדש...
ליד קבר דניאל:
...לפני הפתח ישבו מספר בני אדם שחומים לבושי סחבות צבעוניות. למראה המבקרים התחילו לקונן בערבית בהושיטם קדימה ידיים כחושות ומזוהמות. המחזה ידוע. כל תייר פוגש בקבצנים כאלה...בכל מקום שקיימת אפשרות להונות יצור אנושי המתרכך על ידי זכרונות רגשניים והלכי-רוח.
"יהודי?" שאלתי את הקבצן הראשון, בעל זקן פרוע ועינים אדומות מוכות גרענת. הוא ניענע לשלילה, והצביע בריטון על שכנו: "אל יאהודי", מילמל, כלומר, הקבצן האחר הוא יהודי. השני היה עוור למחצה , אפור-זקן, הבין שתשומת לבנו מופנית אליו. הוא חסם בפנינו את הדרך על ידי פשיטת זרועותיו ונתן לנו לעבור רק לאחר שהענקנו לו מטבעות מספר...
...אין זה נאה להתקרב יתר על המידה אל הנשים - אבל כמה מהן היו סמוכות אלי במידה שיכולתי לשים לב לפי החן הפנים שלהן, שהיו מוארים בזוג עיניים שחורות ונוצצות. חן זה של עור ועיניים לא יוכל להיעשות על ידי שום אמן איפור; זוהי תולדה של גזע שנשמר בטהרתו מאות שנים. הכלה ששמה היה רבקה, היתה כבת שש-עשרה. ברוב מאמצים הצליחה משפחתה להשמינה במקצת, כי אם לא כן היו מתבישים להשיאה. היא קיבלה נדוניה של שלושת אלפים דינר...בעלה - בחור בן עשרים, בוגר בית ספר "אליאנס"...כמה מנגנים בחלילים ובכינורות השמיעו נעימות מזרחיות. לאחר זאת הובלה הכלה אל הלתן בתהלוכה בין שתי שורות חברותיה שאחזו לפידים ושרו שירים בערבית. בני לוויתי העירו את תשומת לבי לצפורניהם של בני הזוג שהיו צבועות באדום (כנראה, שהוא התכוון לצבע החינה!) - צבע זה הוא סגולה נגד עין-הרע שלא תשבית את שמחת הכלולות. הנשים הקשישות רקדו ושרו שירי חתונה, כנהוג בשבעת ימי המשתה...
...התקרבנו לעיר המדאן, אבל נראה שמחוץ לבני לוויתי, הגרמנים האדישים, הי עמנו עוד נוסע בלתי נראה...
***
סיגל שפירא – על האוירה בחג השבועות לפני פרעות
'הפרהוד' בבגדד בשנת 1941
קטע מהסיפור "דבש מר" שנכתב על ידי סיגל שפירא
ומופיע בספרה "הבוסתן"
... חג השבועות עמד בפתח. בגדאד עטתה את שמיה הבהירים, האוויר התנער מהאבק הצהוב, אבק המידבר, ונעשׂה צלול וקל, אך ליבם של תושבי הרובע היה כבד. הפחד כבש את לבותיהם, הם לא הצליחו להרחיק את הדאגה, שדבקה בהם. הסכנה היתה מוחשית: ברחובות צעדו נערים וצעקו סיסמאות נגד הזרים. הגולים, שתלו כינורות על נהרות בבל, חיו בעיראק משך דורות והיכו בה שורשים: שורשי תרבות, חוכמה ונפש, הפכו פתאום נטע זר המשווע לרחמים. במצוות הרב, שנשׂא דברו ביום השבת, מסרו את גורלם בידי שמיים ופנו להיערך לחג. בשווקים רבתה ההמולה, תגרנים הציעו מרכולתם בסלסולים ובחרוזים. פירות הקיץ פרצו בצבעוניותם אל כל עובר ושב, משוועים אל הזנביל (סל נצרים) שבידו. הנשים חזרו מהשוק סמוקות לחיים כמו הפירות שבזנביל, ומיד החלו בהכנת הבצק של הקאהי - בצק עשיר בחמאה. בבוקר החג ישכימו עקרות-הבית לקבל את פני המשפחה בניחוח של הקאהי, כפלי הבצק ישׂחו בתוך חמאה זהובה מבעבעת ויחייכו מהמחבת, וקאהי חם וריחני יונחת ביד אוהבת לצלחות לפני בני המשפחה, היושבים סביב שולחן הבוקר, ומיד שופעים על הקאהי רוטב סמיך מתוק כמו דבש מתובל בהֵל, והריח ימלא את הבית ואת חדרי הלב. חג השבועות היה גם חגו של אבו-ג'אסם. לפני החג קיבל תשורה גדולה יותר מאשר בשנה הקודמת. תושבי הרובע ידעו שהם נתונים לחסדיו וקיוו שרוחב-ליבם ישכיח את שׂנאתו ולו רק בימים אלה, ואולי יעמוד להם בשעת צרה, אם לא למענם- למען שאר העידנים העתידים לבוא. אך ככל שתפח כיסו תפח גם חזהו, וככל שנשבו רוחות רעות מבחוץ ירק פיו יותר קללות. הוא התהלך בשכונה ורובהו הטעון על שכמו כדי שמוראו יהיה על הכול, וטען את רובהו בהתרסה דווקא ליד בית-הכנסת כשנאספו הגברים לתפילה. הנשים עקבו אחריו מבעד לחרכי התריסים והתנהגותו עוררה בהן צורך לפרוס ידיהן לשמיים לבקש רחמים, ולשפוך עליו קללות מתחת לעבאייה...
***
קרית שמונה בעיני "ילד טוב פרדס כץ" ל-חזי כהן, הוצאת ירון גולן 2001
חגיגת המים בחג השבועות...
"התכוונתי להגיע לאי-שם בצפון. יצאתי לדרך, ועוד לפני שהגעתי לשם, חציתי את קריית-שמונה היות שרק עד לשם הגיע האוטובוס שתפסתי בתל-אביב.
קריית-שמונה נחשבת לעיר לבבית ומרהיבה ביופיה. הצרה שרוב הזמן היא מוכת קטיושות. עברתי באחד הקיוסקים וקניתי לעצמי גלידה משובחת. ליקקתי אותה בהנאה רבה, ולא יכולתי להימנע מלשאול את המוכר בקיוסק אם נפלו קטיושות בזמן האחרון. המווכר שאל "איפה?" "מה ז'תומרת איפה?"המוכר המשיך לשאול "איפה?" כאילו הקיוסק שו נמצא בנוונ-צדק.
התעצבנתי מההתייחסות הלא-נורמלית, ואמרתי פעם נוספת: "מה ז'תוומרת איפה?" אף הוספתי בהטעמה: "פה,פה, פה," כדי שהמוכר יבין שכדאי לו לתת איזשהו תדריך מדיני וצבאי. הוא פתח את עיניו עד למקסימום פתיחה ואמר: "אה, פה?" "כן, כן, פה," עניתי. ואז, בנחרצות מופגנת הכריז: "אסור לי לענות לך על השאלה הזו."
תהיתי זמן-מה בניסיון להבין למה בעצם. כשלא היתה תשובה מניחה את דעתי, פניתי אליו שוב ואמרתי "מהז'תומרת? למה לא?" הוא סימן לי שאתקרב אליו, ואז לחש באוזני את הדברים הבאים: "אם אני אענה לך, אני יכול לפתוח פה לשטן, וכמו שאתה יודכ, השטן הוא מניאק לא קטן, הוא יכול לקפוץ עכשיו למעוזי המחבליפ, ושם הוא יגיד להם שזה זמן טוב לשלוח קטיושה לקריה."
"חג השבועות - כמה אהבתי את חג השבועות! אני יכול לומר בנחרצות שבילדותי אהבתי את החג הזה יותר מאשר כל חג אחר...זאת בגלל חגיגת המים שקשורה בחג הזה...הגענו לשם מצוידים בדליים ובהמון שקיות ניילון. נכנסנו חנוהל-קרב...מייד התפזרנו בכל שטח בית-הספר, פתחנו כל ברז שנקרה בדרכנו, ובמים שזרמו בשצף, מילאנו את כל הדליים והשקיות שברשותנו...חגיגת המים שהיתה חגיגה רטובה אמיתית, משום שבמהלכה התזנו כמויות גדולות של מים לכל עבר, כמעט הסתיימה בשבילי כעבור שעתיים. אז נגמרו לי שקיות הניילון, ולא היה ברשותי דלי לשאת בו מים...הפתרון נמצא בפי...הצמדתי אותו לאחד הברזים הפתוחים שבחצר,ינקתי ממנו עד שכל חלל הפה התמלא. אז רצתי בפה חתום אל תוך הבניין-היכן שרוב הילדים חגגו-טיפסתי לקומה האחרונה, תפסתי מחסה מאחורי הקיר של אחת הכיתות והמתנתי עד שמיש הו יעבור כדי שאוכל להתיז עליו את המים שבפי..לאכזבתי חלפו דקות ארוכות ועדיין שום ילד לא עבר, ולכן התחלתי להשתעמם..."
***
על פיוט "יום מעמד סיני"
מלים בסימן: יצחק חזק
המושר לפני קריאת עשׂרת הדברות
אצל יוצאי עולי לוב
יותר מחמישים שנה מחלק את הפיוט לקהל המתפללים "מימון השמש" מיוצאי לוב
מ"בית כנסת בית-אל" בנווה-עמל בהרצליה
מיד עם תחילת קריאת הפרשה,
היום זה היה בפרשת "ואתחנן"
ונוהגים לשיר גם בפרשת "יתרו" וביום חג השבועות.
והרי הפיוט:
יום מעמד סיני עת בוא ברעיוני
יִמָּלאו מתני צירים וחלחלה.
צפון וימים חל ים מערב זחל
כל ממך דחל הודך בעת נגלה.
חסין יהּ שמך מלכי בפִתחך בְאָנכי
הסו יצורים כי לא יכלו מלה.
קולך כמו שמעו שחו ונכנעו
זעו וגם נעו מטה וגם מעלה.
חי אֵל קצות גדלך מי יערוך מולך
כי אין תחלה לךְ גם אין לךָ תכלה.
זאת בחזות לבי יחיל במו קִרְבי
אפחד ויבוא בי רעד ובהלה.
קושר מזמתי חוקר עלומתי
רוחי ונשמתי תודה לךָ סלה.
***
עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
הייתי מקבל בלי שום כפיה ואונס את ה"דברות", חוץ- מ"דברה אחת",...איך אפשר לצוות לאדם ולומר לו: "לא תחמוד"...וכהאדם הפרטי כן גם העם כולו צריך התאוות וחייב לחמוד...אין אדם בעולם , שעומד ויכול לעמוד אפילו שעה קלה ב"לא תחמוד". ואנחנו - מכל "עשרת הדברות" תמיד השתדלנו לקיים ביותר את ה"לא תחמוד"
"לא תגנוב" - אפילו מיליון, אפילו מקופת הקהל, אפילו מכסף-קדשים, אפילו גניבה ספרותית...
..."לא תענה ברעך עד שקר"- אפילו אם הוא יהודי מזרחי עני ואתה - יהודי מערבי, עשיר ותקיף, מנומס ומקולטר...(כנראה, שמדובר כאן במזרח אירופה ובמערב אירופה)
בעז (מעט פילוסופיה של שבועות)
התורה והלביבות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
אביא כאן משהו מפרק אחד מתוך שלושה פרקים על שבועות ב "חגים ומועדים" בכתביו של א. ל. לוינסקי, תל-אביב, תרצ"ו, 1935
עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
...כסבורים אתם, שאני מכוון אל לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף" - טועים אתם. דברות אלו הרי הן היותר פשוטות והיותר גסות שבכל התורה כולה, ויש שצר לי, שדברות פשוטות כאלה באו בעשרת הדברות, עומדות בשורה אחת ונאמרות בנשימה אחת עם הדברה של "יחוד אלוה", כי אני תמיד מתפלא על חברותא זו, וכי אותו העם, שכבר היה בכחו לעכל את "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני...אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת", עדיין היה זקוק לאלפא-ביתא זו של, "לא תרצח". "לא תגנוב"? הללו דברות הן לבני-נח הגסים, שגם "לא תרצח", "לא תגנוב" גדולות היו להם; אבל לא לבני יעקב יוצאי-מצרים, שכבר היה להם מושג מאחדות- השם, להם, כמדומה לי, היו הדברות האלה מיותרות...
הייתי מקבל בלי שום כפיה ואונס את ה"דברות", חוץ- מ"דברה אחת",...איך אפשר לצוות לאדם ולומר לו: "לא תחמוד"...וכהאדם הפרטי כן גם העם כולו צריך התאוות וחייב לחמוד...אין אדם בעולם , שעומד ויכול לעמוד אפילו שעה קלה ב"לא תחמוד". ואנחנו - מכל "עשרת הדברות" תמיד השתדלנו לקיים ביותר את ה"לא תחמוד"...
הייתי מקבל בלי שום כפיה ואונס את ה"דברות", חוץ- מ"דברה אחת",...איך אפשר לצוות לאדם ולומר לו: "לא תחמוד"...וכהאדם הפרטי כן גם העם כולו צריך התאוות וחייב לחמוד...אין אדם בעולם , שעומד ויכול לעמוד אפילו שעה קלה ב"לא תחמוד". ואנחנו - מכל "עשרת הדברות" תמיד השתדלנו לקיים ביותר את ה"לא תחמוד"...
...ואילו הייתי אנכי אז בימי משה, או אילו היתה התורה נתונה עכשו, ביָמַי, הייתי אומר: רבונו של עולם, לכל מה שתאמר הרי אני בבחינת "נעשה ונשמע": "לא תגנוב", " לא תרצח", "לא תנאף", - מוטב הכל אקיים, ורק שלא תגזור עלי גזרת "לא תחמוד"!...את זו איני מקבל אפילו מתוך כפית תריסר הרים!
את שאר הדברות הייתי מקבלן בכל תקפן.
"לא יהיה לך אלהים אחרים", בלי כל שמץ תערובת של איזה שתוף, בלי צל של עבודה-זרה...
"זכור את יום השבת" - אפילו אם גוזרים עליך מנוחה ביום א', ושכר הדירה ביוקר, וזמן הפרעון של שטרות מגיע...
"כבד את אביך ואת אמך" - אפילו אם אתה כבר תלמיד או תלמידה של המחלקה השלישית בגמנסיון ואבותיך הם יהודים פשוטים: "כבד את אביך ואת אמך", אפילו אם אתה ס"ד או ס"ר ואבותיך "בורגנים"; כבד את אביך ואת אמך, אפילו בשעה שאתה אומר לתקן עולמות ואבותיך הם "ציוניים"...
"לא תנאף" - אפילו עם אשת-רעך, ואפילו אם אתה חבר לחברת אהבה חפשית...
"לא תגנוב" - אפילו מיליון, אפילו מקופת הקהל, אפילו מכסף-קדשים, אפילו גניבה ספרותית...
"לא תענה ברעך עד שקר" - אפילו "לשם מצוה", שמי שאתה עונה בהם אנשים מסוכנים הם ואתה יהודי כשר ואדוק ונאמן להרשות..."לא תענה ברעך עד שקר"- אפילו אם הוא יהודי מזרחי עני ואתה - יהודי מערבי, עשיר ותקיף, מנומס ומקולטר...
"לא תחמוד"...ופה עמוד, קוראי היקר. מאי שייך?!...
***
בעז (מעט פילוסופיה של שבועות)
כי ההיסטוריה - ומה גם הקדומה - היא כשדה של הפקר
על צעירים ובאים בשנים
בועז, בעל-הבית העברי, הכוח החושב, ועוד יותר, הפועל בעמו
בעז (מעט פילוסופיה של שבועות)
התורה והלביבות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
אביא כאן משהו מפרק אחד מתוך שלושה פרקים על שבועות ב "חגים ומועדים" בכתביו של א. ל. לוינסקי, תל-אביב, תרצ"ו, 1935
בקטע זה אביא משהו מ- "בעז"
בעז
"יכתבו הסופרים מאמרים וישירו המשוררים שירים לכבוד הצעירים. יהללו וישבחו ויפארו את זריזותם ורוממותם, את הלך-רוחם ומעוף-פנטסיותם, את הבנת-החיים העמוקה שלהם, את דרישותיהם המרובות, את תביעותיהם החזקות, את מגמותיהם הרחבות...ואני יהודי פשוט אני, וכמו רות בשעתה אין לבי הולך עכשו אחרי הבחורים הצעירים, אם דלים בפנטסיות ואם עשירים, וכל סימפתיותי נתונות הן להבאים בשנים, שבדרך החיים כבר צעדו לפנים וכבר אטמו, כמו שאומרים המליצים, ממנעמיהם וממרירותם וידעו להעריך את "המגמות הרחבות" ואת ה,אופקים הרחבים" רק על תכנם ולא עלפי חיצוניותם...
ואילו משורר אני הייתי, הייתי מקדיש את כנורי לא לכבוד בחורי-הבוסר, שכל כחם רק בפיהם - לדבר גדולות ולהכריז בקולי-קולות על שאיפותיהם ומטרותיהם, ומאומה לא יעשו בשביל...אידיאליהם, ומה שמבטיחים כמעט תמיד לא יקיימו, ומה שמתחילים - לעולם לא יסיימו...אלא - לבעלי כח ועצה בשנות השלשים והארבעים, שכבר ראו ימים טובים ורעים, שאומרים - מבטיחים ומקיימים, ומה שמתחילים כמעט תמיד מסיימים.
ואילו מספר הייתי, היה גבורי ברומנים לא איזה אמנון "ירוק" הרועה בשושנים, פרנט-ריק היודע רק לדבר על האהבה גדולות, לשנן את פזמונו מאה םעמים ואחת, ולזמר ולשיר ולצאת במחולות - על הרי התר והרי בשמים...אלא מודענו בועז בן שלמון, גרוש או אלמן, איש בא בשנים, בעל-בית בקהלתו, נכבד ונשוא-פנים, ולבד מזומנים עוד יש לו כרמים ושדות, ערמות וגרנות, ובפגישה הראשונה כבר נתן מתנות... ... בעלי יכולת, האומרים ועושים, המדברים ומקיימים, המבטיחים וממלאים את הבטחותיהם, יהיו אלה גבורי ספורי...
...כי ההיסטוריה - ומה גם הקדומה - היא כשדה של הפקר, וכל אחד עושה בה כאדם העושה בתוך שלו, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו...
...הכנוי "בעל-הבית" נעשה אצלנו בימים האחרונים לכנוי של גנאי ושל בזיון...בכלל נתנו ל"בעל-הבית" את המושג "מישצאנסטווה" בספרות הרוסים, הכל יכיל וכוללם יחד: הדיוטות גסה, הבנה צרה של החיים, אהבת עצמו במדה-מרובה, מבלי שום לב לצרכי-הצבור, הסתפקות קהה במה שיש לו, צמצום משונה של חוג המבט, קטנות המוחין וכדומה...
בעל-הבית העברי הוא במובן ידוע אידיאליסט מעשי, בעל-נסיון, יש לו האידיאל שלו, הישן-הצעיר לעולמים - תקומת עמו בגויים ותחיתו בארץ אבותיו. ועל מזבח האידיאל הזה הקריב קרבנות גדולים, ועוד עתה נכון ונכון להקריב קרבנות ולהקריב...
...ואולם בועז, בעל-הבית העברי, הכוח החושב, ועוד יותר, הפועל בעמו, - קשור הוא לעמו ולנחלתו. לעולם לא יעזבם ולא יחליפם, ובשנים הטובות, כמו בשנים הרעות, הוא בעל בעמו ובעל-בית בארצו.בועז הוא בעיני הטפוס היותר משובח של בעל-בית עברי, בתוך עמו הוא יושב ואת חי-עמו הוא חי. על ישראל דאגתו טעל ישראל פעולתו. לא יתחכם הרבה, לא יתפלסף, האידיאלים הלאומיים אידיאליו הם ממילא, ובתכון או שלא במתכון אליהם הוא נושא את נפשו...
אבל בועז לא יעזוב את רות ולא ימירנה...
אשרי זקנתנו, לא ביישה את ילדותנו.
כבוד והדר, רבותי, לבועז, כבוד והדר לבעל-הבית העברי! "
***
התורה והלביבות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
בעז (מעט פילוסופיה של שבועות)
התורה והלביבות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות)
אביא כאן משהו מפרק "התורה והלביבות" כאשר יש שלושה פרקים על שבועות ב "חגים ומועדים" בכתביו של א. ל. לוינסקי, תל-אביב, תרצ"ו, 1935
"...ועוד לא עבר הפסח וקרה האסון הנורא בקישינוב, ובשעה שעמדתי ברחובותהעיר השוממה, מתבונן אל ההרס והכליון, אל הנהרגים והנפצעים, אל ספרי-התורה הקרועים ומלוכלכים בדומן ודם, עלה על לבי עוד הפעם בליא משים הכרוז: 'אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ-ישראל דינו!'
ומאז ועד עתה כרוז זה אינו יוצא ממוחי, ויש כאן לפני רק licentia poetica, ואולי עוד יותר גדולה מבכרוז הקודם...והנה הגיעו ימי השבועות, חג מתן תורתנו, ועוד הפעם כרוז זה מצלצל במוחי...(ו) כמו שדמיתי אז, שהאמונה וההשכלה באמת תואמות הן, ולא רק שאינן מתנגדות זו לזו, אלא אחת ממלאת את חסרון חברתה,...
ביחוד אהבתי להתפלסף בחג-השבועות, דוקא ביום הזה רציתי להוכיח את היחס הטוב שבין התורה וההשכלה-שתי חביבות נפשי, ולהראות, ששתיהן אחוזות זו בזו בשלהבת. היום המיוחד הזה והלביבות של חלס סגלו אותי לפילוסופיה. ועד עתה מאמין אני, שפילוסופיה של לביבות, ומה גם לביבות של חלב, היא הטובה שבפילוסופיה. ואתם הלא תזכרו בודאי את..."לביבות מבושלות" (לביאליק), שירה נחמדה, מעין שיר-השירים של לביבות...הלא תראו, חביבי. את סגולת הלביבות, כי מסוגלות הן גם לשיר, ...מן השירה בת-השמים. לא אדע, מה אתה, חביבי הקורא, חושב בזה, אבל עלי פועלות תמיד הלביבות...וביחוד על מהלך מחשבותי, ביום השבועות. 'רתיחת המים בסיר, שקודחים ורועשים וסוערים ומעלים קצף ואד'. מזכירתני את הערפל, את הקולות, את הלפידים ואת ההר העשן, ומחשבותי תעופנה במרחב העת, ועל זכרוני יעלו הימים הטובים של יציאת מצרים, תקופה נעלה ורוממה, שלא היתה עוד כמוה בכל דברי ימינו: יציאת מצרים ביד רמה ורכוש גדול, קריעת ים-סוף, ביזת הים, מלחמת עמלק, מעשים כבירים תכופים זה אחר זה. אין לך יום שאין בו מפעל כביר חדש. העם גדל והתנשא והתגבר בחומר וברוח מדי יום ביומו, וכגולת הכותרת לכל המפעלים הכבירים האלה - מתן תורה בהר סיני, ובעתיד הקרוב עוד ירושת הארץ...יש, חביבי, מה להזכיר לטוב. ויושב אני אל השולחן ואוכל את הלביבות החמות, המעלות אד, וטובל אותן בחמאה זכה וצהובה כעיו הענבר, ובולע בנעימה ךביבה אחרי לביבה, ולבי טוב עלי, ואני חושב מחשבות על העבר והעתיד, ומצדיק את אבותינו על שקבלו את התורה בחודש השלישי לצאתם מארץ מצרים, וגם את ה"נעשה ונשמע" אני סולח להם, ומוצא אני, כי "יאה אורייתא לישראל"וכאילו נבראה בשבילנו...ומוצא טעם חיובי והכרחי לכל התורה והמצוות - ולבי טוב עלי...ותמיד מדי שנה בשנה בחג השבועות, אני מקבל כך את התורה מחדש, בלא כל כפיה ואונס, רק מלב טוב ולביבות...
...ואולם מקוה אני שתסכים עמדי, חביבי הקורא, שאין מצוות תלויות בארץ ושאינן תלויות בארץ, כמעט כל התורה כולה מ'בראשית ברא' עד 'לעיני כל ישראל' - ברב או במעט, פחות או יותר תלויה היא בארץ, והתורה נתנה לישראל בעיקרה רק לשם ארץ-ישראל..."
