שלמה שפירא
"עיר מקלט", רומן, ל- יצחק בן-נר, ספריה לעם הוצאת עם עובד, 2000.
בספר הקדשה:
לאהוּבַי כולם
מ- גב הספר:
היומיומיות כמלחמת הישרדות, תל-אביב כשה המערכה. שדרה של מונולוגים מבריקים מפי דמויות תל-אביביות, אופייניות ולא כל-כך אופייניות - נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, רווקים ונשואים, כולם תושבי מרכז העיר, על ציר רחוב בן-יהודה. הדמויות השונות מספרות, כל אחת בלשונה שלה, את סיפוריהן, שכולם משתלבים זה בזה או משיקים זה לזה...
הפרקים בספר:
מאלי, בת 27, רח' סירקין / איתן שפי, בן 46, בן-יהודה פינת גורדון / רותה, בת 83, רח' נתן החכם / לשצ'ינסקי, בן 17 וחצי, הומלס / סיוה ("זויה") חורש, בת 67, רח' שלום עליכם / יהודאי, בן 31, רח' רופין / מיכאלה, בת 39, רח' ביירון (כל הדמיויות והאירועים דמיוניים, להוציא את הדמויות והאירועים האמיתיים, המופיעים בשמותיהם, ואת תל-אביב, שאין אמיתית ממנה ואין הזויה כמוה.)
אחר-כך, היתה מלחמה. (עמוד 172)
אחר-כך, היתה מלחמה. עוד מלחמה. מלחמה שלפני המלחמות, או מלחמה אחרי המלחמות, או מלחמה שבין המלחמות, אנא עארף. לבננון. גנרו את נץ שמה, ליד הליטני, במארב. במשק עשו לו קבר ונתנו לרותה העקרוטה. יענו, אם-שכולה. ואז, אחרי הלוויה, בא זמיר ואמר: רותה, יא אומי, עכשיו גם ח'אפז שלנו הלך בלבנון. האוטו שלו נדפק בטיל, ממסוק ישראלי. הוא התחיל ליילל ולחבק אותי, מה שאני לא סובלת, בזמן שאני עומדת ככה, אמא שכולה, עם המכנסי-עבודה והמגפיים וכולם מסתכלים. עכשיו, אמר זמירי, את שכולה-כפולה. אמרתי לו, שוב אתה עם השקרים שלך? והוא שם את ידו על ליבו ובכה - נו, מה, זה היה האח הגיבור שלו. הוא היה מאוד גאה בו - באמת, רותה. הוא נהרג שמה. אבל מהצד השני...
אצל רותה לא היו ערבים ויהודים (עמוד 157)
הגוזלים שלי מהקיבוץ והגוזלים שלי מעכו כמעט לא הכירו איש את אחיו, כמו שאומרים. זמירי שבתור ילד ונער ראה את עצמו ערבי גאה, כמו האבא שלו הנפוח, בכלל סירב לבוא אלי למשק, כשחזרתי לשמה. ותראי אותו עכשיו: יותר יהודי מיהודי, מרמה וקורץ בעיניים כמו חלפן בלילנבלום ומתחנף כמו משת"פ. שום גזענות. אצל רותה לא היו ערבים ויהודים. היו או בני אדם או נביילעס. יהודי? ערבי? מה עזרה הזהות הזאת לניצנץ או לשחף? שניהם שוכבים עמוק באדמה, עכשיו, המילואימניק והאש"פניק - והאמא שלהם נלחמה כמו דובה על הזכות האחרונה שלהם לקבר-אחים...
אני ישראלית, חביבי (עמוד 162)
הבן שלי שחף, שחזר לעכו מהקיבוץ ונהפך לגמרי לח'אפז, בא יום אחד למשק כמו פידאין ערבי, כמו מסתנן, להודיע לי שהוא יוצא לילודי רפואה במוסקובה. טובריש אבא, עם הקשרים הקומוניסטיים, סידר לו את זה. למה דוקטור? שאלתי אותו. הרי רופאים יש כמו זבובים. ןחפי אמר, הרי כל אמא יהודייה רוצה שהבן שלה יהיה דוקטור. אמרתי לו, זו האמהות הפולניות. לא אני. אני ארצישראלית, חביבי...
בואי נדבר על כוח, על אלימות (עמוד 112)
בואי נדבר על כוח, על אלימות. גם אלה תכונות אנושיות. כשהייתי ילד - לא יכול לשכוח את זה. אולי הטראומה הזאת עיצבה לי את תפיסת החיים בפרמטרים של סכנה מתמדת -כשהייתי ילד ראיתי פעם רצח מול העיניים, אשכרה בתחנה המרכזית הישנה.
הלכתי לרב קורנגולד ברחוב הנעליים, נווה שאנן, ללימוד ההפטרה לקראת הבר-מצווה שלי. פתאום, ליד הקולנוע של הפורנו "המרכז", עמד אחד ליד דוכן של ירקות ומישש עגבניות...הריץ יד מהכיס שלו למעלה הבטן של החוגי ובחזרה ושוב ושוב, כמו אוטומט, ואז החזיר את היד עם הסכין בחזרהלכיס ןהסתובב...האיש עבר לכביש בלי בהלה, בין הקונים, עלה על וספה מותנעת שחיכתה לו עם מישהו ונעלם...וראיתי את הגבוה, שפניו הלבינו, עיניו התהפכו ואישוניו נעלמו בלבן...שמעתי את דבריו האחרונים: "איך הוא ידע?"...
אני היה יושן איפה אפשר (עמוד 195)
מה את רוצֶה? יש לך סיגריה? תודה רבה. אני כבר שלושה שנים פה. שבאתי, אני היה, הייתי, ארבעה-עשרה וחצי. אני היה יושן איפה אפשר, פה ,שם. מה יכולתי לעשות כלום. העיקר, מה חשוב, סבתא גדולה מסודר מוסד הווה, ברוך השם. מפני אני באת בארץ בשביל סבתא גדולה. ואני ידעת, ידעתי, אני צריך לַחזיק מעמד עד שאני יתגייס בצבא שלנו. נו, זה קצת קשה מאוד בארץ הזה...
הרעב הלא-מושׂבע הזה הוא מקור האנרגיה שלי (עמוד 308)
...אני יודע שאנשים חושבים שאני קצת אינפנטיל, חסר יציבות, רודף רוח, לא יודע מה. והאמת, שיש בזה מן האמת. שמת לב, בוודאי, שכשאני פותח את הפה, אני מתקשה לסגור אותו. כל-כך הרבה חוויות ותסכולים ואבחנות ומחשבות מתחננים לצאת ולקבל ביטוי, לפחות ביטוי ורבלי, אלי הרעב הלא-מושׂבע הזה הוא מקור האנרגיה שלי, הסקרנות העצומה, חיפוש האתגרים,
היעדר הפַ'קינג-סיפוק הנצחי?...
15/6/2013 15:14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!