שלמה שפירא
הדילמה הקלמארית - בין כריש לאדם"
"אסור לדרוך על הקווים" מאת בן ריצ'רדס, מאנגלית: מולדובאן שפירו, עריכת תרגום: תמי שם-טוב, הוצאת "בבל", 1999
"אם חורף בא, האין אביב דולק בעקבותיו?", פֶּרסי ב. שֵלי, אוֹדָה לרוח המערב
הספר עוקב אחר שני צעירים, קרי ומרקו, במהלך חורף לונדוני מלא תהפוכות, זיכרונות אבודים, התאהבויות, התחלות, אכזבות ופחדים - עד לבואו המיוחל של הקיץ שמביא עמו משב של תקווה.
מרקו, בעל אובססיה כפייתית לכרישים ונטייה להתקפי חרדה.
פירות הים! מרקו אוהב את הביטוי הזה. הוא מתמלא תחושת אושר למראה מירקם השיש הוורוד הענוג של הקלמארי במסננת. למען האמת, הוא שמח שקרי ביקשה קלמארי לארוחת יום-ההלדת שלה, כי בעיניו היציאה לשליחות דיג מסעירה כמעט כמו משימות הציד הלילי שלו. במיוחד הוא אוהב לקנות קלמארי כשיש לו הנגאובר; זה גורם לו להרגיש שפוי, תכליתי. עכשיו יש לו הנגאובר, אבל בינתיים בעוצמה בינונית, עדיין לא ממש רציני. המצב היה חמור יותר...
מרקו מנסה להחליט אם להכין קלמארי פרובנסאל, שיהיה משביע יותר אבל יטשטש את טעם הקלמארי, או משהו יותר עם כוסברה ולימונית. מה שזה לא יהיה, זה צריך להיות טוב, כי זו המתנה שלו לקרי, זו האמירה הקולינארית שלו. תמצית אמנות בישול הקלמארי היא לא להגזים בבישול - הטעות הבסיסית של כמעט כל באר-טאפאס מטומטם; שם, לאכול קלמארי זה כמו ללעוס קונדום.
כרישים הם חובבי-קלמארי נלהבים. מרקו ראה פעם תוכנית על איזה מקום בברזיל שרחש מיליונים של קלמארי שרקדו על הגלים הליליים, וזהרו מתחת לפנסי הצילום כמו קהל גדול של ניצבים עם המון זרועות. כולם התקבצו שם בגלל איזה אינסטינקט מוזר שלהם, מין מסיבת קלמארי אדירה. רק שהאינסטינקט הזה גזר על חלק גדול מן המשתתפים את קץ חייהם באוקיינוס כי הדייגים שָלוּ אותם בלי שום סנטימנטים. דייגים אחרים עמדו על הסירות עם רובים וירו מטווח קצר בכרישים, שהסתובבו שם כי גם הם כמובן לא רצו להחמיץ את חגיגת הקלמארי הזו. מפעם לפעם היה לוע ענקי מבקיע את פני הים בשיניים בוהקות, נוטפות מי מלח, ושואף את הקלמארי אל קירבו. מרקו צפה בהערצה בדייגים העומדים בסירות המיטלטלות. מה אם אחת מהן תתהפך והם יפלו לתוך הקלחת המבעבעת של קלמארי וכרישים? אין שום סיכוי שכריש ברקסטזת זלילה יהיה מסוגל לשים לב להבדל - שניכר בדרך-כלל בין קלמארי לדייג...זה הסיכון המקצועי של הדייג, בדיוק כמו שכדור בין העיניים הוא אחד הסיכונים שלוקח הכריש, שמנסה לגזול ממנו את השלל. כמובן, המפסידים הגדולים היו הקלמארי המסכנים, שאין להם מלתעות אימתניות או רובים, ולכן הם נקטלו בהמוניהם גם על-ידי הדייגים וגם על-ידי הכרישים.
אלא שהקלמארי נוקמים כשצריך לנקות אותם...מרקו נועץ עיניים ביריביו שעל הקרש ומחכך ידיים כאילו הוא עומד לרוקן את מעיו של הפוליטקאי. הוא חותך את הראש והזרועות מהגוף, ומחמיץ פנים כשהוא מחדיר לתוכואת אצבעותיו. הן מגששות אחר העצם הדקה שחוצה את עיסת הקרביים. הוא מאתר אותה ועוקר בבת אחת את כל הזוהמה המבחילה...מרקו שוקל לשלוח את הראש והקרביים לרובין בדואר, ומגחך לעצמו כשהוא משליך אותם לפח. הוא קוצץ את הזרועות וחותך את הגוף...
מרקו ממשיך לטפל בשאר הקלמארי עד שלבסוף הידיים שלו מסריחות מהרפש האפור שהצטבר על קרש החיתוך. הוא מניח את הקלמארי הנקיים בצד, רוחץ ידיים ומנקה את קרש החיתוך ואת הסכין...מרקו מכניס את הקלמארי למקרר...מרקו עדיין מריח ריח עז של קלמארי מהידיים; עכשיו גם הטלפון יסריח מהם...
...לבסוף הם נעשים רעבים ומרקו מציע ללכת לדוכן הדגים ולקנות שרימפס...וכמו כוכב-ים הוא ניצב באמצע הרחוב...
2012, אוק׳ 13, 13:54
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!