שלמה שפירא
זכרונות ילדה יהודיה בנדודיה הארוכים מ- 'גיטו איצפהן' (פרס) דרך המדבר הגדול אל הרי ירושלים.
"גלימתו של עבדול קאדר - ספור", ל- בתיה כוכב, עריכה: ג. עיבל, ציורים: ה. הכטקופף,
ספר מ- סדרת "מצפן לנוער" בעריכת אוריאל אופק, הוצאת מסדה, 1968.
בזכות סגולות הסיפורים בספר זכה הספר בפרס מיוחד מטעם "עלית הנוער".
בספר הקדשה:
לזכר אבי היקר ז"ל
מפרק שנים עשׂר, "יַהוּד מן לבנון", עמוד 76-77
חיפה הופיעה לעינינו בכל הדרה. אלפי אורות מצמצו אלינו למרות השעה המאחרת. כמו זיקי אש נראו האורות בתוך החשכה, כמו אור זוהר ומתרפק באורותיו למרגלות ההר עד למפרץ. והעצים והגנים שהכחילו, השחירו והתנועעו לכל עבר עם הכות הרוח בהם, כל אלה נראו כציור מקסים, כאגדה נפלאה.
מולדת, מולדת, והיה כי תבוא שעתי לילך, תפילה אחת אשׂא על דל שׂפתי: אנא, אלוהים, קח את נפשי בשעת בוקר זו, בזריחה ראשונה זו, כי ברגעים אלה נתנו לי חיי מחדש, וחיי בגולה, בנכר, בל יחשבו בעיניך לי לחיים...
...מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. לא בימים הקשים בבגדד, וגם לא אחרי כן בירושלים, בימי המצוקה והעוני כאשר סבלנו חרפת רעב, בימים הקשים של חוסר העבודה, שפקדו אותנו לעתים קרובות, אבא בכה מהתרגשות גדולה, מאשר ומשׂמחה , שעלו בו ממעמקים, אך עם זאת הרבה עצב וכאב היו בבכיה זו. אבא כאלו נתן פורקן לכל העלבונות שפקדו אותו, ושבאו לו מידיו של מנשה כרדני וחבריו, והשחו את נפשו עד עפר. ולמראה בכיו זה חשב לבי להשבר.
ואילו עבדול קאדר חגג בגאוה את נצחוננו ואת נצחונו שלו...והוא קרב ושׂם כף ידו הגדולה על כתפיו של אבא. שׂפתיו נעו, וכאלו נתרעד כולו בתוך גלימתו. הוא נשתתק לרגע ואחר שמענו בברור את אשר בקש להביע: "אדוני", אמר, "הייתי רוצה לעזור לכם במשהו, הם במטבם ואתם שלא כשאר היהודים שהעברתים בזה. לכל אחד מהיהודים ההם נותר משהו, כלומר, הם הצליחו להציל חלק מרכושם ולהביא עמם לפלשׂתין, ואלו אתם, אדוני, מה צר לי עליכם".
והכרמל פקח את עיניו, ושמורותיו היפות אט אט נפתחו אלינו בחדוה...עבדול קאדר ידע, שפנינו מועדות ירושלימה...
2013, מאי 10, 10:14
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!