שלמה שפירא: 1. "הלאדינו" נלחמת על מקומה / 2.על השפה היהודית-בגדדית - גוויעתה של שפה

שלמה שפירא

שתי כתבות שכתבתי בעיתונים:

1. "הלאדינו" נלחמת על מקומה: על הלאדינו בהקשר לספרו של ברוך עוזיאל "מן הפולקלור אל הספרות ביהודית-ספרדית" (לאדינו) וזה היה ב- "על המשמר" 3/6/1988 

2.על השפה היהודית-בגדדית - גוויעתה של שפה

***

"הלאדינו" נלחמת על מקומה

לאחרונה התקיים פסטיבל "לאדינו". במשך שבוע ימים התקיימו מפגשים בין יוצאי העדה ואורחים, שרו שירים, סיפרו סיפורים והזכירו מאכלים עממיים. ההרגשה שהלאדינו נלחמת כיום על מקומה הובילה את היוזמה לקיים את הפסטיבל.

הלאדינו איגדה את יהודי ספרד והבדילה אותם מהגויים והטעינה את הקהילה במטען שורשי תרבותי וחברתי.

הבעיה שנוצרה עם שפת הלאדינו שדובריה הזדקנו ולא השכילו להעביר את חשיבות השפה לדור הצעיר. 

היום הם מנסים לשוב ולשחזר את השפה ולחזק אותה בקרב הבאים אחריהם.

נשאלת השאלה האם יכולה הלאדינו (כמו היידיש ובמידה מסוימת גם השפה היהודית הבגדדית) להישרד בישראל? אני עומד ומשתאה מול הדינמיקה העצומה שעברה שפה זו ושפות מדוברות יהודיות אחרות בשנות המפגש הראשונות עם העברית בארץ, כאשר המוטו בשנות השלושים-שישים היה "יהודי דבר עברית". שפה זו והאחרות עברו הרחבה, מעין "עבריתיזציה" וזה היה שלב התפתחותי בלתי נמנע בלשון הזו והאחרות. הבעיה שנוצרה עם השפה, שדובריה הזדקנו ולא השכילו להעביר את חשיבות השפה לדור הצעיר. היום הם מנסים לשוב ולשחזר את השפה ולחזק אותה בקרב הבאים אחריהם. מכאן גם הצורך לקיים אודותיה מחקרים, לפרסם מאמרים ולקיים פסטיבלים.

צריך לזכור שהרבה מהשורשים התרבותיים-חברתיים עדיין מועברים בעל-פה מפי הזקנים ולא הכל תועד, מכאן החשיבות הגדולה, דווקא עכשיו, לשנס משאבים ולהספיק לרשום ולתעד את השפה הזו מאז ימי הגולה ועד הרחבתה בארץ.

הלאדינו הייתה בשיא פריחתה מאז תקופת גירוש ספרד ועד אמצע המאה ה- 19. במשך כחמש מאות שנה יהודים בסלוניקי, בולגריה, יגוסלביה, תורכיה ואפילו במרוקו וברומניה דיברו בה. הרבה יצירות נכתבו בשפה, ספרי לימוד, שירה, מקורות, דרשות, תעודות, מילונים, ספרי רפואה, תרגומים ועוד. בדורות האחרונים התמעטה הספרות שנכתבה בשפה זו, אך התרבות העממית סביב הלאדינו המשיכה להתפתח בעל-פה.

נזכור את "הרומנסה היהודית-ספרדית", שמהווה עולם שלם בפני עצמה, שבה משולבים קטעי הווי ופולקלור מחיי היהודים, ואשר מהווה גלעד חי ולקהילות שנעלמו.

***

"גוויעתה של שפה" / כתבתי שהתפרסמה ב-"על-המשמר"בשם זה בשנת 1986

על השפה היהודית-בגדדית

שפתם המדוברת של יהודי בגדאד

התפתחות לוקה בחסר

הישרדותה של שפה

לשון גרונית או שפת מכמנים

השפה היהודית-בגדדית

שפתם המדוברת של יהודי בגדאד

גוויעתה של שפה - על השפה היהודית-בגדדית

שפתם המדוברת של יהודי בגדד שונה הייתה מן הערבית המדוברת של מוסלמי המקום. אמנם, רוב מילותיה היו ערביות או נגזרו מן הערבית, ך היא הכילה גם מספר רב ולא מבוטל של מילים עבריות או של נגזרויות  מן העברית. ונוסף על אלה, הכילה גם מעט מילים ארמיות, טורקיות ופרסיות. יהודי בגדד בטאו בשפתם המדוברת ייחוד יהודי. מלבד סימני-ייחוד כאוצר המילים העבריות בשפה והטיית חלקי המשפט בצור שונה מן השפה הערבית, היה מבטא היהודים מבטא מיוחד, והמוסלמים, תושבי המקום, לא הבינו משום כך בבירור את הדיבור השגור בין יהודי בגדד.

התפתחות לוקה בחסר

בעשרות השנים האחרונות לקהילת בגדד השפיעו הסביבה הלא יהודית ואירועי התקופה גם על השפה המדוברת של יהודיה. מחד הנהיגו מוסדות חברת כל ישראל חברים  לימוד שפה זרה נוספת-הצרפתית, מאידך גרמה היציאה מן השכונות, שהיו מאוכלסות בעיקר יהודים, להשתנות מה  בשפה, וכמובן השפיעו עליה גם פתיחת בתי-ספר ממשלתיים, שקלטו גם יהודים, המערביזציה, שהתחילה עם הכיבוש האנגלי, והצורך הדחוף בהשכלה פורמלית חילונית. ואם כן-היהודים, בעיקר הצעירים שבהם, התחילו ללמוד שפות זרות נוספות, להעמיק את לימוד השפה הערבית ובאחרונה, בהשפעת התנועה הציונית, גם את לימוד השפה העברית המתחדשת אצל פעילי התנועה. כך הוכנסו לראשונה אותיות הכתב העבריות, המוכרות לנו היום בארץ- וזה נעשה בהסתר. אמנם לא חל עדיין כל שינוי מהותי בשפה המדוברת. אך היו ניצני השפעה של כל אלה אצל משפחות רבות, שהכניסו מילים צרפתיות ואנגליות בשפתם המדוברת. פתאום החלו להישמע שמות פרטיים, שנגזרו מצרפתית, מערבית ובאחרונה מהעברית המתחדשת (אלו הם אותם שמות שניים, שבוטאו בהסתר בין חברי התנועה הציונית).

ואולם, על אף כל התפתחותה לוקה שפה זו בדבר החשוב לתקופתנו, והוא שימושה כלשון-כתיבה. יהודי בגדד נהגו לכתוב ביניהם מכתבים בערבית, בעברית או ערבית באותיות רש"י, או עברית באותיות דפוס. הדבר תמוה במיוחד, משום שבהתקשרות בין אנשים קרובים, הרוצים להביע תכנים אישיים זה לזה, השתמשו הם בעיקר בשפה מליצית ופורמלית, שאינה מביעה את "הכימיה המיוחדת" של שפה מדוברת. עובדה היא, שלא נוצרו הסמלים הנוספים שאפשרו לכתוב במדויק את תוכן הדיבור.

כפי הנראה נובע אי-שימוש זה בשפה כשפת כתיבה, מן העובדה ש-ראו אותה לא כשפה, העומדת בפני עצמה, אלא כשפה השווה לשפה קיימת. כמה אנפורמנטים זקנים שאתם שוחחתי בהקשר למקורן של מילים שונות בשפה, ציינו שיש בה הרבה מילים משובשות, מלות(בערובת), "שבורות" ו"הפוכות", וזאת בשל השוואתן למילים ערביות. כך, שהשפה הערבית שמשה להן מעין שפת ביקורת. 

הישרדותה של שפה

שאלה, העולה מן הדיון הזה, היא האם יכולה הייתה שפה זו לשרוד למרות אירועי המאה הנוכחית, כמו תקומת עם ישראל בארצו ועליתם רוב יהודי בגדד ארצה. לדעתי, אכן יכולה היא לשרוד אף למשך שנים רבות, וזאת בשל היותה שפה גמישה מאד בדיבור, למרות קשיות כתיבתה. היום אני עומד נדהם ומשתאה מול הדינמיקה העצומה, שעוברת שפה זו בעשרות השנים האחרונות. רבות הן המילים החדשות, החודרות אליה ממקורות שונים ובעיקר מן העברית, אשר הותאמו להגאים ולטעמים של השפה הבגדדית, הפכו חלק משפת האם, עד כדי כך, שישראלי השומען מדוברות, אינו מזהה אותן ואת מקורן (מצאתי מילים אנגליות ואפילו מאידיש בדיבורו של אינפורמנט אחד).

כך יוצא אפוא, ששפה זו עוברת תהליך הרחבה אצל אלה, שעדיין מדברים בה (זקנים ומבוגרים בעיקר), מעין "עבריתיזאציה". זהו שלב התפתחותי בלתי-נמנע בלשון זו הקשור בהשפעת לשונות אחרות עליה בפרק זמן קצר מאוד. ואולם, שלב זה אף הוא מעניין, שהרי עולי-בבל בהגיעם ארצה היו חדורים הכרה מלאה, שצריך לעבור לדבר עברית מהר ככל האפשר. לא הייתה מצדם מודעות לשמר את שפתם המדוברת או להעבירה לילדיהם. ואכן, בשנים הראשונות לעלייתם התחילו ??בים לדבר עברית גם בבית. העובדה שרבים ידעו את לשון הקודש, ועובדת קרבתה של העברית לערבית עזרו להם בכך. ואולם, הילדים אמנם דברו עברית בבית, אך עדיין שמעו בבתיהם את השפה הבגדדית מפי זקניהם. כך קורה שהצעירים שרצו להתקשר עם זקניהם דברו בגדדית בעלת אוצר מילים דל, אותו קלטו משמיעה חלקית ואקראית, ורבים המקרים בם הדביקו צעירים אלה ק' (קוף-גרונית)

בראש פעלים קיימים ובראש פעלים עבריים שאומצו לשפה זו. כך שיוו לדיבורם צביון של שפת-אם, אך למעשה הצטמצמה שפתם לאוסף קטן של הוראת פעולות בביטויים קצרים ומקוטעים, בהיותה בעיקרה שפת קשר, שפת מעבר לשפת-אם חדשה.

לשון גרונית או שפת מכמנים

גם את תדמיתה של שפה זו בעיני הציבור הישראלי יש להזכיר. השתרשה זה מכבר הדעה, כי שפה זו אינה אלא אוסף של מילים, שצליליהן מרבה ק' בהיגוי גרוני. דעה זו השתרשה למרות העובדה, שלפנינו שפה מדוברת עשירה, שוטפת ומורכבת, בעלת הגיים, הטעמות דקדוקיות ולשוניות מיוחדות. שפה שיש לה נהגי דיאלקט אופייניים משלה, שיש לה קשר אמיץ ללשון העברית. שפה המהווה לדעתי, שפה ממשיכה לאותו דיבור עברי, ששורשיו בגלות בבל, והפכה למה שהפכה בשל נסיבות התקופה והזמן. יש השואלים את עצמם מדוע כך אירע לשפות האם שלהם ויש מבניהם המשווים התייחסות זאת לאידיש. אולם יש קושי ואי-דיוק כשקושרים כך את הדברים. ראשית, משני שעל האידיש עובר תהליך ניוון דומה בקרב הדור הצעיר בארץ. שנית, משום ששפת האידיש היא שפה מדוברת שניה, שעדיין תופסת מקום בחיי רוב יהודי-התפוצות, שמספרם רב בארצות מערביות וזעום בארצות המזרח. האידיש הייתה שפה אחת לכלל יהודי-אירופה, ולא שפה של קהילה או עדה יחידה. וכאן גם המקום להדגיש, שהאידיש היא הן שפה כתובה והן שפה מדוברת, ואף נכתבה בה ספרות יהודית עשירה.

מבחינה רגשית-היסטורית, כל שפת אם היא חשובה בעיני בניה, לא פחות משפת אם אחרת שהרי  בשפת אם מקופלים שורשים תרבותיים-חברתיים והיא למדבר בה כקרקע לעץ. אולם למרות זאת, אין שום ספק, שאנו, הישראלים, מבקשים כיום ליצור שפה מדוברת אחת-עברית, שתהא כדבק חזק ומלכד גלויות. משום כל אלה, תהליך גוויעתה בארץ של השפה הבגדדית, כמו זה של האידיש, הוא תהליך טבעי והכרחי.

יחד עם זאת, כיוון שבשפה זו נטבע חלק מהמטען התרבותי היהודי של יהדות בגדד, שהועלה והועבר בע"פ, כיוון שזאת שפה שמקופלים בה השורשים בתרבותיים-חברתיים של יהודי בגדד, כיוון שהיא שפה עממית ופולקלוריסטית-עלול המטען התרבותי והפולקלור היהודי מבגדד ולאבד יחד עמה היום. משום חשש זה צריך עתה ככל האפשר לרשום טקסטים אותנטיים מפי המבוגרים והזקנים, ויש לעשות זאת בטרם לא יהיה ממי לשאוב מכמנים אלה של תרבות, פולקלור ומורשת.

נכתב על ידי Shlomo Shapira , 29/10/2006 17:12