שלמה שפירא
המרדף של הצנחנים" ל- יהודה הראל, הוצאת ספרית מדים, 1969,
הצלומים בספר מלשכת העתונות הממשלתית.
בספר הקדשה:
לאילנה פלס ולבנים
לדורית עופר ולבנות
ולכל אלה שהקריבו כל כך הרבה
בתקופה קצרה כל כך
למען מטרה נשגבה כל כך
תוכן העניינים:
הבקעה
המירדף: סיור, צביקה, השבוי, המערה, חבלי לידה של פשיטה, המארב, המחסום הטכני, מבחן הכושר, פריצת המחסום הטכני, קולונל בלימפ, מבצע פרטי מעבר לגבול, בג'יפ החבלנים הערביים, צביקה מרים ידים, הפשיטה המושלמת, ושוב עקבות.
החיים והמתים:
מכונת מלחמה ושמה רפול, סגן-אלוף צבי עופר - המפקד והמושל, סטמפלה, אריק רגב מפקד הביקעה, מפקד פלוגה ושמו ישראל
סטמפלה (עמוד 188-189)
הכוח הסתער על הגבעות והמצוקים שמדרום לבית שאן. כל הסימנים העידו שאכן, כאן מצאו החבלנים מיסתור. המג"ד, סגן-אלוף משה פלס, הידוע בכל מקום בשם משפחתו הלועזי "סטמפלה" פקד אישית על הפעולה. אף אחד לא הורה לו לצאת בעצמו למירדף, הוא חש זאת כחובה וכזכות, לעמוד בראש אנשיו כאשר הם יוצאים לקרב. הוא ראה זאת כזכות גדולה לקרוא להם: "אחרי!" ולא לפקד עליהם לנוע קדימה...
תמיד נהג משה פלס (סטמפלה) להצהיר בבטחון עצמי רב: "עוד לא נוצר הכדור שיכריע אותי!" הוא לא ידע שבינתיים נוצר הכדור והגיע לידיו של הרוצח מן החבלנים...
משה סטמפל נולד בפולין בשנת 1933. ביתו היה בית מסורתי ציוני. בהיות משה בן שנתיים בלבד עלה אחיו הבכור לישראל, ונעשה חבר קיבוץ. בתכניתה של המשפחה היה לעלות ברבות הימים לארץ ישראל, אך באה המלחמה העולמית ושיבשה את התכניות. למזלם של בני משפחת סטמפל, הם עשו את כל שנות המלחמה בברית-המועצות, תחילה באוקראינה, אחר כך ברוסיה האסייתית. משה הקטן התחנך בברית-המועצות. הוא זכר רק מעט מהווי הבית שהיה קיים בפולין. ברוסיה לא הוקנו לו ערכי היהדות. יתכן מאד שהיה זה פחד שאחז באבי המשפחה, אשר בעצמו המשיך לשמור על המסורת, להתפלל מדי יום ביומו, אך לבני משפחתו לא הורה מאומה מעיקר היהדות. על כל פנים, משה הקטן גדל כקומוניסט ברוחו, שברית-המועצות היא מולדתו, והמהפכה העולמית היא נשאת נפשו היחידה.
שני מאורעות זעזעו את עולמו הקומוניסטי של מוישלה סטמפל. זה היה בשנת 1944, כשבני משפחתו התגוררו בקאזאכסטאן. מוישלה עמד להתקבל לקומסומול כחבר מן השורה. ערב אחד, באמצע פעולה של הנוער הקומינסטי, ניגש אליו אחד מחבריו ולחש לו בקול רווי איבה" "ז'יד!" היתה זו פגישתו הראשונה של הילד היהודי עם האנטישמיות. ומלה בודדת זו הרסה את עולמו. הוא נכח לדעת שהאידאלים הקומוניסטים היפים, המבטיחים גן עדן עלי אדמות, אין בכוחם לעקור שינאת חינם ליהודים.
בפעם השניה חש את עצמו שונהמאחרים בשנת 1945, בתום מלחמת העולם השניה. פליטים רבים שהו בקאזאכסטאן. משחלף סיוט המלחמה, התבקשו כל תלמידי בית הספר התיכוני להצהיר היכן רצונם להמשיך וללמוד. הנערים הקאזאכיים הצהירו על רצונם ללמוד בבית ספר קאזאכי באלמא-אתא, הנערים מאטקריאנה ביקשו לחזור לקיוב וללמוד בלשון אוקראינה, היו בכתה גם כמה תלמידים שמוצאם מן הארצות הבאלטיות והם ביקשו לחזור לליטא ולאסטוניה וללמוד בלשון ארץ מולדתם, ורק הוא, מוישלה סטמפל לא ידע מה לאמר בשפתו, השפה האידית, לא נמצא בית ספר בברית-המועצות, וגם עיר מולדת לא היתה לו בתחום ברית-המועצות.
בינתים חל שינוי במדיניותה של ברית-המועצות, וכל פליטי החרב מפולין הורשו לחזור לבתיהם. אחד הראשונים שניצלו זכות זו היה אביו של משה סטמפל, שנטל את משפחתו וחצה את הגבול, כשמטרתו כמובן איינה עוד פולין, אלא ארץ ישראל...קשה לתאר מה מוזרה היתה התרשמות הנער משה סטמפל, בן שלוש עשרה השנים, בהגיעו לארץ ישראל. הוא מספר: "יצאתי לטייל ברחובות תל אביב בחברת אחי. ראיתי יהודים עומדים על פיגומים ועוסקים בעבודות בנין, ולא יכולתי להאמין שאלה יהודים. ראיתי מישהו בעל זקן, הרוכב על אופנע ונושא כד חלב ושאלתי את אחי: גם זה יהודי?
...מאותו רגע חדל משה סטמפל לדבר רוסית ופולנית, והתאמץ לדבר רק עברית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!