שלמה שפירא: "מורשת גבורה - פרקים מספרות ישראל", זרובבל גלעד, מערכות, תשי"ב ,"ביהודה ובגליל"-דוד בן-גוריון-הוכנס צלם הגלות ועבודה זרה להיכל התחיה ויצירת המולדת נתחללה ב"עבודה זרה".

שלמה שפירא

על השמירה היהודית ביהודה והשמירה הזרה בגליל

בפרק "ביהודה ובגליל" ל-דוד בן-גוריון, עמודים 173-4, בספר "מורשת גבורה - פרקים מספרות ישראל", ליקט וסידר זרובבל גלעד, מהדורה חמישית, "מערכות", תשי"ב

 

- - - ב"ירחי הדבש" הראשונים נראה לנו הכל חדש "ארץ-ישראלי". אך כשפגה קצת השיכרות של התלהבות ראשונה נתקל מבטנו בתמונה ישנה. המבצבצת מתוך מסגרת חדשה - והאדמה היא חדשה - אדמת המולדת, אולם האנשים, בני הישוב, אנשי הגלות הם ומעשי-גלות בידיהם...כמונו אף הם באו הנה בנעוריהם בחלומות של גאולה ובשאיפות של כיבוש - אך זה כמה פרחה מתוכם נשמתם היתרה ונשתיירה רק נשמת-החול, והכובשים הראשונים נהפכו לסרסרים וחנונים, העושים סחורה בתקות-עמם ומוכרים בפרוטות את שאיפת-נעוריהם. ועל ידם הוכנס צלם הגלות להיכל התחיה ויצירת המולדת נתחללה ב"עבודה זרה".

אנחנו התמרמרנו על חלול-הקודש וקראנו תגר על חשבונות-הכיס, המהרסים עד היסוד את בנין התחיה - והם לא יכלו לראות את פנינו. כמחאה חיה, כמזכרת-עוון, שאין ממנה מנוס - היינו בעיניהםוהם היו מתיחסים אלינו בשנאה כבושה ובלעג גלוי. בין האיכרים הישנים והפועלים החדשים נוצרה תהום עמוקה.

-הרגשתי איזה צמאון שלא רווה, איזו שאיפה שלא מצאה את תיקונה - כאילו חלל ריק נפתח בלב. ערגתי למרחבי-שדה, לגלי הקמה, לריח דשא ולשירת-החורש - והחלטתי לעלות גלילה.

- - - פה בסג'רה, מצאתי סביבת-מולדת, שכל כך ערגתי לה. אין עוד חנונים וסרסרים, שכירים זרים והולכי-בטל, החיים מעמל אחרים.

- כל בני המושבה עובדים ונהנים מיגיע-כפיהם. הגברים חורשים, משדדים וזורעים אדמתם. הנשים עובדות בגנה וחולבות את הפרות, והילדים רועים עדרי-אווזים בגורן ורוכבים על סוסים לקראת אביהם בשדה...רואה אתה את עצמך שותף למשה-בראשית. נהנה מעבודתך ושמח בה.

אולם גם פה הועבה טהרת משאת-נפשנו - נתגלתה פגימה חדשה בשלימות החיים הארץ-ישראליים. אדמת כפר-הרים זה היתה אמנם נעבדת כולה בידים עבריות - אבל שומריו היו שכירים זרים. ביהודה כמעט שלא הרגשנו בשמירה הזרה, כמעט שלא הרגשנו בשמירה כל עיקר. המושבות גדולות ומרובות-אוכלוסין, הסביבה שקטה, נשק לא יראה כמעט בכפרי הערבים. לא כך פה בגליל, בין ההרים. המושבות הן מצערות וצעירות. הסביבה פראית. והשכנים כמעט כולם מלומדי-שוד ומזוינים "ומערות הרים ונקיקי הסלעים הם מחסה לכל שואף לנקמה ולכל גיבור בעמו". במושבות יהודה נבלעה השמירה הזרה בתוך העבודה הזרה. אבל פה, בסג'רה, העבודה כולה משלנו. עבודה עברית ונעורים עברים תןססים מסביב - וכל זה נפקיד בידי זרים? כלום אף כאן נהיה שרויים בגלות, לשכור זרים שישמרו את רכושנו ויגינו על נפשנו?...

2013, אפר׳ 3, 21:51