שלמה שפירא
קרית שמונה בעיני "ילד טוב פרדס כץ" ל-חזי כהן, הוצאת ירון גולן 2001
חגיגת המים בחג השבועות ועל השעמום בעקבותיו ועל מה יכול לקרות לאחר מכן
וזאת מהתנסות אישית
מים, במקרים מסויימים יכולים גם לפצוע ולהזיק!
"התכוונתי להגיע לאי-שם בצפון. יצאתי לדרך, ועוד לפני שהגעתי לשם, חציתי את קריית-שמונה היות שרק עד לשם הגיע האוטובוס שתפסתי בתל-אביב.
קריית-שמונה נחשבת לעיר לבבית ומרהיבה ביופיה. הצרה שרוב הזמן היא מוכת קטיושות. עברתי באחד הקיוסקים וקניתי לעצמי גלידה משובחת. ליקקתי אותה בהנאה רבה, ולא יכולתי להימנע מלשאול את המוכר בקיוסק אם נפלו קטיושות בזמן האחרון. המווכר שאל "איפה?" "מה ז'תומרת איפה?"המוכר המשיך לשאול "איפה?" כאילו הקיוסק שו נמצא בנוונ-צדק.
התעצבנתי מההתייחסות הלא-נורמלית, ואמרתי פעם נוספת: "מה ז'תוומרת איפה?" אף הוספתי בהטעמה: "פה,פה, פה," כדי שהמוכר יבין שכדאי לו לתת איזשהו תדריך מדיני וצבאי. הוא פתח את עיניו עד למקסימום פתיחה ואמר: "אה, פה?" "כן, כן, פה," עניתי. ואז, בנחרצות מופגנת הכריז: "אסור לי לענות לך על השאלה הזו."
תהיתי זמן-מה בניסיון להבין למה בעצם. כשלא היתה תשובה מניחה את דעתי, פניתי אליו שוב ואמרתי "מהז'תומרת? למה לא?" הוא סימן לי שאתקרב אליו, ואז לחש באוזני את הדברים הבאים: "אם אני אענה לך, אני יכול לפתוח פה לשטן, וכמו שאתה יודע, השטן הוא מניאק לא קטן, הוא יכול לקפוץ עכשיו למעוזי המחבלים, ושם הוא יגיד להם שזה זמן טוב לשלוח קטיושה לקריה."
"חג השבועות - כמה אהבתי את חג השבועות! א ני יכול לומר בנחרצות שבילדותי אהבתי את החג הזה יותר מאשר כל חג אחר...זאת בגלל חגיגת המים שקשורה בחג הזה...הגענו לשם מצוידים בדליים ובהמון שקיות ניילון. נכנסנו חנוהל-קרב...מייד התפזרנו בכל שטח בית-הספר, פתחנו כל ברז שנקרה בדרכנו, ובמים שזרמו בשצף, מילאנו את כל הדליים והשקיות שברשותנו...חגיגת המים שהיתה חגיגה רטובה אמיתית, משום שבמהלכה התזנו כמויות גדולות של מים לכל עבר, כמעט הסתיימה בשבילי כעבור שעתיים. אז נגמרו לי שקיות הניילון, ולא היה ברשותי דלי לשאת בו מים...הפתרון נמצא בפי...הצמדתי אותו לאחד הברזים הפתוחים שבחצר,ינקתי ממנו עד שכל חלל הפה התמלא. אז רצתי בפה חתום אל תוך הבניין-היכן שרוב הילדים חגגו-טיפסתי לקומה האחרונה, תפסתי מחסה מאחורי הקיר של אחת הכיתות והמתנתי עד שמיש הו יעבור כדי שאוכל להתיז עליו את המים שבפי..לאכזבתי חלפו דקות ארוכות ועדיין שום ילד לא עבר, ולכן התחלתי להשתעמם..."
על השעמום ועל מה שקרה בעקבותיו קיראו בספר. והסיפור הזה הזכיר לי מעשה:"לפני מספר שנים עברתי ברחוב בן-גוריון ליד "מגדלי סיגל" שנמצאים ליד צומת "כדורי" בהרצליה ואני עובר לתומי במדרכה ושׂקית מים נוחתת על ראשי וזה כאב מאד וחשבתי שאצטרך הפנייה לבית-החולים.הרמתי ראשי מעלה ונער שעמד על גג הבניין הסתכל עלי וצחק ואני בטוח שמעשה-קונדסו נישנה לא פעם ולא פעמיים... ראו הוזהרתם!
2012, פבר׳ 7, 11:22
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!