שלמה שפירא
שנת 1917 היה גירוש בתל-אביב והיתה יציאת תושבים (יהודים!) מתל אביב בסביבות פסח והחופש הגדול
על הגירוש כמעט ולא דיברו וגם בחגיגות המאה לתל אביב לא דיברו על זה.
הגירוש היה בתל אביב ולא היה מורגש, למשל, בחיפה
"תל-אביב בתצלומים-העשור הראשון, 1909-1918", בהוצאת מוזיאון ארץ-ישראל, 1990
הגזירה הקשה ביותר, שניחתה על תושבי-יפו ותל-אביב בזמן המלחמה היתה, כאמור, הגירוש מתל-אביב...מגורשים רבים הגיעו למושבות החקלאיות בגליל התחתון והתגוררו ביבנאל, בית וגן, חוות שרונה, פורייה ובערים חיפה, טבריה צפת והגיעו עד דמשק
מן הויקיפדיה:
גירוש תל אביב היה אירוע בתולדות היישוב במלחמת העולם הראשונה, באביב 1917. השלטונות העות'מאניים הוציאו צו גירוש כולל לתושבי העיר יפו והשכונה תל אביב, אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי יהודים. העות'מאניים הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, בכדי להגן עליהם מפני פגיעת האוייב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת האוייב. הצו לגירוש תל אביב הובא לפני פרנסי השכונה בערב פסח תרע"ז, 6 באפריל 1917. חתם עליו אחמד ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של ארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה.
תושבי תל אביב ויפו היהודים אירגנו את "ועד ההגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף ומנחם יצחק קליונר (חברי הוועד הנוספים היו: שמעון רוקח, אברהם לב, שמואל אשכנזי, י"ד הורוביץ ובצלאל יפה), והם דאגו לבואם של תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ, אשר הגיעו לתל אביב עם עגלותיהם והובילו את המגורשים למקומות ישוב חדשים.
כ-10,000 גולים (לפי אומדנים אחרים עד 5,000) יצאו מתל אביב, אל רחבי הארץ, והעיר התרוקנה מתושביה; מלבד כמנין שומרים מבני השכונה, שנקראו "הקבוצה היפואית". הגולים נדדו לירושלים, למושבות במרכז הארץ (פתח תקוה וכפר סבא) ובצפונה, שם התפזרו בין מושבות הגליל התחתון, בזכרון יעקב, טבריה ובצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודים[1] וכמו כן שיחרר ג'מאל פאשה שני רופאים יהודים שהצטרפו לשניים הקיימים על מנת לטפל בגולים.[2] למרות זאת המגורשים סבלו מרעב ומתחלואה וחלקם מתו בעת גלותם. רק לאחר כיבוש חלקה הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 ניתן לגולים לשוב לבתיהם.
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2012, מאי 25
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!