שלמה שפירא
"רשימותיו של מלטה לאורידס בריגה" ל- רינר מריה רילקה, מגרמנית: ישראל זמורה,
הוצאת מחברות לספרות בשיתוף עם הוצאת א. לוין-אפשטיין, מהדורה מחודשת 1972. יצירה זו כתובה בניקוד מלא.
זו יצירה ספרותית-אמנותית, אשר כל כלי-בקורת לא יצלח להגדירה-כמו, לא ישכיל לתחום את תחומיה, למצות את תכניה, לקבוע את צורותיה, למצוא לה אח ודוגמא. כי ביצירה זו אתה מוצא בבת אחת - פרוזה וגם שירה, דרכי יומן של ארועים - מחשבתיים וחויתיים - בהתהוותם, וגם זכרונות שכמוהם כהוה הנמשך, פרקי פואטיקה ודברי-מסה, הערכות על מאורעות היסטוריה ונסיון של בקורת ספרותית, דברי הגות שכמוהם כפרקי פילוסופיה, ועוד ועוד, ואין כמעט סוף לצורות ספרותיות, הבאות לידי גלוי ב"רשימות" אלו של ר. מ. רילקה...מה היא הכונה הראשה של ר. מ. רילקה ביצירה זו?...ואף-על-פי שהוא תלה את הדברים בנפש-פועלת מרכזית, בדויה, לא התאמץ כלל לטשטש את אפשרות הניחוש והרושם, כי הכונה היא, בסופו של דבר, - אבטוביוגרפיה...
עמוד 6:
תמוה, למשל, שלא הכרתי לדעת אף פעם, מה רבים הפרצופים בעולם. יש המון רב של אנשים, אבל יותר מהם יש פרצופים, שכן כל אדם יש לו פרצופים אחדים. הנה יש בני אדם, הלובשים פרצוף אחד במשך שנים רבות, וטבעי שהוא בלה, מזדהם, נסדק סמוך לקמטיו, מתרחב כאותן כפפות, שלבשון בעת נסיעה. הללו אנשים חסכניים הם, פשוטי-העם; אין הם מחליפים אותו, אין הם מנקים אותו אפלו. הוא הולם אותם במדה מספיקה, סבורים הם, ומי מסגל להוכיח להם את ההפך? הם חוסכים אותם. צאצאיהם אחריהם לבוש ילבשום, אבל יש וקורה, כי כלבי ביתם לובשים אותם. ולמה לא? פרצוף לעולם פרצוף הוא.
יש אנשים המרכיבים את פרצופיהם במהירות אימה, בזה אחר זה, והם מבלים אותם. דומה עליהם תחלה, כי הספק יספיקו להם הפרצופים לעולם, ובטרם הגיעו לגיל הארבעים: הנה הגיעו אל פרצופם האחרון, יש לדבר הזה, כמובן, טרגיות משלו.
אין הם רגילים לחסך פרצופים, והאחרון שביניהם כבר אזל אצלם לאחר שבוע ימים, נקוב הוא, שחוק במקומות רבים ודק כמו הניר, והנה מתבלטת יותר ויותר הבטנה, העדר-הפרצוף, והם מתהלכים עם זה...
עמוד 101:
...אכן, גם שעה שהייתי יחידי, שרוי הייתי בפחד. למה אעמיד פנים, כאלו לא היו ולא נבראו אותם לילות. כשהייתי מתעורר מפחד מות ומתישב ונאחז בהנחה כי הישיבה יש בה, לכל הפחות, משהו מן החיים; שכן מתים אינם יושבים. דבר זה קורה היה תמיד בחדר מן החדרים המקריים אשר היו זונחים אותי תכף לאנחות שעה שמצבי היה רע, דומה כאלו חששו, שמא יחקרו אותם, וכי צרף יצרפו אל עניני ויהיו מסכסכים כמוני. כאן ישבתי, וכנראה היה מראה פני נורא עד כדי כך ששום חפץ לא היה לו אמץ-הלב להודות באיזו שיכות אלי. אפלו האור, זה אשר השפעתי עליו טובה וחסד בזה שהדלקתי אותו - התנכר לי. הוא היה מאיר לו לעצמו. דומה כאלו הוא שרוי בחדר ריק...
2013, אוק׳ 1 / קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!