שלמה שפירא
הגשר התרבותי בינינו לבין ערביי ישראל והפלשתינים כתבה מ- 2008, מרץ 17
בשנים האחרונות הפלשתינים כולל פלשתיני ישראל , לא בוחלים בשום מדיום ,גם בתרבותי אמנותי .כדי לחזק זהות ותרבות וגם בדברים מעבר לכך כדי לאשרר הכל בשטח . מצדנו יש הדברות ,לפעמים מעט התעמתות ,אך בסך הכל הרבה חמקמקות והכל פרוץ לכל דיכפין . המלים "גשר" ו "גשרים" מכהנות בכל מקום , ומוזרמים כספים אדירים לכך ,איך כמה "גשרים" בנינו בינינו לבינם כשכל מעמד משותף ומכובד נזרה פתאום לרוח בשניה אחת לאחר מכן ואין שום דבר יציב ונכון וקיים . כמה פנלים ישבנו והחלטות קבלנו ביחד והכל ברוח טובה ובכוונות טובות , ובשטח לא זז שום דבר, בכל כנס ופגישה הכל מתחיל מחדש כאילו "מגלים את אמריקה". משהו בסיסי פוער אותנו וממשיך בינינו גם הלאה ...!
הדברות היא מלה יפה ובדיאלוגים מחפש כל צד לקדם את עניינו והיא תופעה נפוצה אך בשורה התחתונה אין התקדמות בפועל . שני הצדדים עדיין לא הגיעו לחשבון נפשי אמיתי , כל אחד מנסה לגלגל את הפתרון הלאה והלאה והשאלה הגדולה איך מחלקים את עוגת ארץ ישראל שהיא לטענת הצד השני ארץ פלשתין . עם אינטלקטואלים יש בעיה ,הם רוצים להיות נחמדים בדיאלוג ועם הפוליטיקאים יש כוונה, הם שואפים למיסוד ותיעוד כוונות ורק בתוך העמים עצמם יש זרימה כזו שיודעת בדיוק במה דברים אמורים ולאן הדברים הולכים ובסיכומו של דבר מי שיכתיב בפועל את מה שיקרה בשטח , העמים בעצמם כי מנהיג קם והולך ולמרות שהוא בונה בא אחר והורס . זה שעובר הזמן וחולף לו איך שחולף ואין מוצאים פתרון כלשהו לבעית השורש שלא ניתנת לפתרון בכל מצב ובמיוחד במציאות של היום .
דיאלוג מחפשים כאשר כל צד יהיה מוכן לוויתורים כואבים,ואין יציאה מהנחה של הכל או לא כלום ,ואצל היהודי ,אפילו שיהיה הכי שמאלן לא יסכים למסור הכל במצב ש "אין לכם מקום לחיות פה ", תחזרו לאותו מקום ממנו באתם כי זה לא מקומכם" ו "אין לכם מה לעשות פה " .
קיצוניות היא דבר רע לשני הצדדים . בצד השני מעולם לא היתה מתינות ואם היתה , היא היתה במקרים בודדים על גבול המתינות. היא לא תופעה נפוצה ויש בודדים גם מההנהגה וגם מאנשי העמל והרוח (אפילו מוסלמים) שמוכנים להדברות...ותמצא את הבודדים האלה גם בצדם וגם בצדנו .
תופעת הראש הקטן בהדברות ,תמצא ,כבר ,אצל סטודנטים ערבים באוניברסיטאות שלנו שלא מוכנים להחשף לצד השני ,אלא אם הם חייבים ונדרשים לכך . סטודנטים באוניברסיטה לא יתקרבו למשהו ישראלי יהודי שאינו ערבי או למשהו שהם לא חייבים לגעת בו .
אנחנו נדרשים לענינים הקיומיים שלהם והם בכלל לא מתקרבים לענינים הקיומיים שלנו ואם הם נדרשים ,לרב לא מתייחסים...כאילו "חכו" ,עוד מעט מתפרקת החבילה ששמה ישראל .
מדינתנו השוחרת לדו-קיום גם בנושא התרבותי-אמנותי וחברתי פתוחה יותר היום לכך מאשר בעבר לגבי הצד האחר-הלא יהודי- שבתוכנו , אבל יש ובאים דווקא מהצד השני כאשר אנחנו לגביהם הצד האחר ולמרות שמצדנו אנחנו מבינים את היותם " בין הפטיש והסדן " ומוכנים לעזור בכך, אך באמצעות "ההגנה הכי טובה זו התקפה" מנסים הם לטעון ו"לשכנע את היהודים דווקא" ובמיוחד את אנשי הרוח בנו לפעול למען הפסקת המסע האנטי-ערבי המסוכן לטענתם , בעוד הם עצמם מרחיבים אותו יותר כלפי היהודים . ובשעות מצבים הרי אסון לקיומנו יוצא שלא נוקפים אצבע ולא מגנים מצבים כמו טרור ולמעשה שנינו נלחמים , במודע ובלי מודע, בשביל שכל אחד ישמור על המשך זהותו ותרבותו . ודווקא חלק חשוב מאנשי הרוח היהודים בינינו לא חשים ומבינים זאת .
קיים קשר הדוק בין ספרות ואמנות לחברה שאותה הם מבטאים וזה נכון בימי שלום ובימי מלחמה ובעיקר בימי הסכסוך המתמשך זה שנים רבות בינינו לבין שכנינו ובין שתי התרבויות השונות הדרות בתוכנו . בסכסוך היהודי ערבי והישראלי פלשתיני היו מספר תחנות בולטות לאורך עשרות שנים מאז קום המדינה ועד היום שמחדדות את הבעיה . אזכיר את שנת ה?נ??כ??ב?ה ?1948?ואת שנת ה?נ??ק?ס?ה 1967 ואת תחילת האנתיפאדה הגדולה 1987 ותחנה נוספת בינה לבין מלחמת המפרץ 1991 ובתקופה נוספת ממנה והלאה ועל כל התחנות האלה דברו וסכמו ובעיקר על הראשונות . לא אלאה אתכם ברשימות היוצרים הפלשתינים בכל תקופה ותקופה , ולאט לאט גם ישראל מאז הקמתה התחילה להניב יוצרים ערבים משלה שתרמו ותורמים לשיח התרבותי-ספרותי הכללי הפלשתיני אבל אני מרגיש את הבניה המשותפת בינם לבין אחיהם הפלשתינים והם נעדרי גשרים אלינו ולפעמים ההיפך , זורים חול על פצעינו . הם מחזקים ומעצבים את בית תרבותם ללא שום זיקה כלשהיא אלינו .
בישראל היתה התחדשות ערבית ענפה מושפעת מארצות השכנות והתפתחו מאד השירה ,הסיפורת (גם לילדים) , הרומן , המחזה ,הציור הערביים וכו' ובחלק מהם מנגחים את הצד האחר ,אותנו .
יכול להיות שאנחנו קצת אשמים בכך ,אבל לא בקנה מידה הענקי והלא נכון שבו נמדדים אנחנו על ידם . נכון שהסכסוך קשה ומתמשך ואין לו סוף ויש סיבות לכך ,אבל השיקוף העקיף של המציאות הפוליטית-החברתית-התרבותית מוטאת במאה ושמונים מעלות אל הצד השני , בעוד אצלנו אנשי הרוח ודווקא הבכירים בהם נוקטים עמדה כמעט באמצע . הייתי מצפה מאיש התרבות הערבי ובמיוחד הישראלי הבנת מה לליגיטימיות שלנו בהפעלת כוח כלפי טרור ושהידים , תופעה שבעממיותה מתבטאת אכזרית יותר בכתיבה שאינה עומדת בקריטריונים של כתיבה יוצרת , אבל הייתי קצת מצפה מאנשי העט והרוח לנטות במשהו אלינו . בל נשכח שספרות ואחיותיה נכתבים גם אל ילדים שהם הגשר לעתיד . נכון שדת ,לפעמים ,יכולה להשפיע ליותר מליטנטיות אבל איש רוח הוא בעל עמדה של איש רוח בכבודו ובעצמו וחייב לדעת מה נכון מה עיקר ומה חשוב ודווקא היום שני הצדדים משוועים אליהם ,כדי שאולי ייראה אור בקצה המנהרה .
בכל מקרה ,אנחנו אנשי הרוח הישראליים (בעיקר היהודים) ננסה להיות חזקים כדי לא לשרש את תרבותנו מכאן אך נאפשר להשריש בצדנו את האחר בצורה כזאת שלא על חשבוננו ובשלילתנו .
כתבה זו פרסמתי גם בבלוג הישן שלי ב- וואלה ב- 2008, מרץ 17
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!