שלמה שפירא
הגאון והרב" ל- ז. שניאור (זלמן שניאור), הוצאת עם עובד, תשי"ג 1952
בשל סגולות הגאונות שנתגלו בו, בהיותו עוד כבן שלוש-ארבע, היו הוריו וקרוביו וקרובי-קרוביו חרדים עליו ביותר, והיו מחזיקים אותו כאתרוג קוֹרפו, בעל פיטם חלש, במוכין.
בספר הקדשה:
ל י. ד. ברקוביץ לזכר ימי וילנה
התוכן
חלק ראשון: עליית אליהו
הסו! הגאון עוסק בתורה..., מאחורי התריסים המוגפים, נפתחו התריסים, ריח שנשכח, ר' שניאור-זלמן מאחורי הדלת, אגס ושזיף, השליח מפינסק, הלעז על ר' לוי-יצחק, האיגרת מברסלוי, החרם האחרון.
חלק שני: חזון הרב שניאורסון
שניאור-זלמן במאסר, הדיוקן, בביתו של שונא, שעה אחת במאסר יהודי, ניגונו של הרב, ביקור רם-המעלה, הצאר המטורף, תו-המוות, סופו של הצאר פבל, עוּר-רה, עוּר-רה, הצאר אלכסנדר!
מחמת תשישות שבזיקנה וחולשת-הלב לא גמר רבי אליהו לאכול את קערת ה"טארטוּפלות". ריח-האדמה הערב שלהן נמאס עליו פתאום. תאבונו, שלא היה בריא ביותר, נוח היה להתעורר ונוח להתנדף. גמול היה הגר"א מהנאות גופו כל כך, עד שגם מאכלו הקלוקל של הד"ר ברוך שיק היה עליו למשא. ושלושה-ארבעה פירות-אדמה חמים, שהספיק להכניס אל תוכו בעוד הוא שקוע במחשבות, השביעוהו לחלוטין; הלעיטוהו ביותר, כפי שנדמה לו, הנאת-עולם גסה, עד כדי לחוש לחץ לא-נעים תחת לוח-לבו השקוע.
מיד קנח פיו מתוך רוגזה קלה, הסיט מלפניו את הקערה המלאה למחצה וארשת-פניו כאילו הביעו בשעת מעשה: "צאו וראו, אחרי מה להוטים רודפי העולם-הזה!.."לעומת זאת גמע עד קרקעיתה את הקערה השניה, המלאה כותח חמוץ. ולא עוד, אלא שהפטיר אפילו ב"אָה" ממושך , כילד גדול שלגימתו ערבה עליו. עיניו השחורות הזדהרו אותה שעה והיו תועות על סביביו. אף זאת עשה כילד המבקש את מישהו קשיש, שיצבוט לו על כך בלחיו צביטת-חיבה, כמו שהורגל בימי-ילדותו הרחוקים...
ללא שהיה כל-שהיא פשט את ידו הכחושה לפרפראות. היינו: לאגס הבשל בפינכת-החרסינה הסדוקה.
יחד עם תנועת-ידו זו נשתרבבו שפתיו העבות במקצת; שרבוב גנדרני נתעוו תחת השפם הקלוש וגזוז באמצעו, ועוד יותר נתבלטה ארשת-הפנים של ילד מנומס, הגומל לעצמו במיני-מתיקה, על ששמע בקול אמו ואכל את כל המרק...מימי ילדותו נשארה בו מידה זו, דבקה בו כבכל אלה, שהוריהם הרבו בשעתם לפנק אותם ולהתגדר בהם בימי ילדותם הראשונה. בנידון פינוק וטיפוח מיותר לא היה יכול שום "תכשיט" במשפחה ושום בן-יחיד ובן-זקונים להידמות לרבנו אליהו. בשל סגולות הגאונות שנתגלו בו, בהיותו עוד כבן שלוש-ארבע, היו הוריו וקרוביו וקרובי-קרוביו חרדים עליו ביותר, והיו מחזיקים אותו כאתרוג קוֹרפו, בעל פיטם חלש, במוכין. אחר-כך היה לילד-שעשועים לכל מלמדיו. הוא בעל הזכרון והוא בעל התפיסה, שאין לנגוע בו אפילו באצבע קלה, אלא להשתומם עליו בבוקר ולהשתומם עליו בערב...הרגל זה להיות תמיד ילד-שעשועים של כלל-ישראל וחלוש נעלה, שהכל דואגים לו -נעשה לו טבע שני... (עמודים 71-72)
...הוקל לו מחמת ההכרה הבהירה, הודאית עכשיו, כי הנורא בחששותיו כבר נתרחש. אי-שם בארמונו של פיודור מיכאלוביץ' רומאנוב, קרה מה שקרה וחסל!...לא עברו ימים מועטים, אחרי מהפכת הדמים בארמון, ור' נוטי-דינוקטין משקלוב - משביר-הצבא בימי פוטיומקין והשתדלן של כל-ישראל לעת זיקנתו, מהר אל ועד המלכות, שיסד אלכסנדר עוד בהיותו יורש-עצר. ובהשתדלותו הנמרצת, ובהמלצתו של השר קאנקרין, חתם המלך החדש על צו דחוף לשחרר את הרב בעטיה של מלשינות...והרב ר' שניאור-זלמן בן ברוך יצא לחפשי. פעם שניה ואחרונה. בשנת האזרחים 1801 קרה הדבר. בבטחון-משנה בחסדיו של הקדוש-ברוך-הוא הוא חזר אל עירו ואל חסידיו, הגדיל את חסידות-חב"ד, והאדירה מחוף הדנייפר ברייסין ועד חופי הדנייסטר בדרומה של רוסיה, ההולכת וגדלה.
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2013, יוני 10
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!