שלמה שפירא
זכרונותי מימי קדם -אני חושב שזה הי' משנת תרמ"א (1881) - שתי מחברות זכרונות, האחת מ-1921 והשניה מ-1938.
"ימי שני חיי" ו- "הגרוש" בספר אחד של יוסף צבי פאלק (1869-1953) שערך והוסיף הערות והקדים אריאל סימקין, הוצאה עצמית, 2003 (כלהזכויות שמורות לאריאל סימקין מרחוב בנימין מטודלה 27, ירושלים)
מן ההקדמה:
יוסף-צבי פאלק, אבי-אמי, היה חלק מנוף בית ילדותי בתל-אביב של שנות הארבעים. גרנו כמשפחה מורחבת בבית דו-קומתי ברחוב יונה-הנביא, היורד אל הים. הוא גר בקומה הראשונה עם בתו האלמנה מלכה ובנה שמעון...אנחנו גרנו בקומה השניה, שבאחד מחדריה דרה בשכירות משנה, כמנהג הימים ההם דחוסי הדיור, אחות אמי חיה ובעלה פנחס, עד שנולד בנם שמואל בתש"ח.
לא היה יום בו לא ראיתי את סבי. עם זאת אין בי רצף של זכרונות עליו...העברית שבפיו גם היא לא היתה מגומגמת, כזו של רוב בני-גילו, אבל גם שונה מזו שלנו. היתה זו, כמו הזכרונות שכתב הכתובים כאן בספר, מזיגה של עברית מקראית, תלמודית, לשון חכמים וכמה מחידושי העברית הארץ-ישראלית, מתובלת באידיש וערבית.
כמעט עד יומו האחרון, בגיל שמונים וארבע, יצא כל בוקר לעבודתו כמזכיר ומנהל-חשבונות של בית הכנסת "בית שלמה"...לאחר ה"שבעה"...בדקתי, מתוך סקרנות, את תכולת חדרו ואספתי את הספרים שנותרו...במגרת שולחנו מצאתי את כתבי-היד של הזכרונות שבספר זה...המסכם את חייו, מן התקופה שחייתי בה אז, לאחר מלחמת השחרור, של הצנע, הפידאיון, המלחמה הקרה, מות סטאלין, כתבי היד העבירו אותי באחת אל העליה הראשונה, המושבות ויפו של תחלית המאה, שלטון הטורקים, מלחמת העולם הראשונה. וכל זה לא דרך הפריזמה הציונית-לאומית של הסביבה - בית הספר, העתונים, תנועת-הנוער - אלא דרך "מגילת לבבו" של איש "עובר לתומו, ונתיבו לא-עיקש, מקטנות לא-ברח וגדולות לא-פילל ונצורות לא-ביקש".
נראה לי שכל הקורא זכרונות אלה יתרשם שהם כתובים בגילוי-לב מרשים...
כתב היד המקורי של "ימי שני חיי" נמסר על ידי דודתי חיה פישטיין-אורי ז"ל, למחלקה לתולדות ישראל שבאוניברסיטת בר-אילן ב-1991 והועבר למשמרת בארכיון הציונות הדתית שם. כתב היד המקורי של "הגרוש"נמסר על ידי למשמרת ב"יד יצחק בן צבי", בשנת 1976.
עמוד 114
...צרות, צרות מהטורקים - מהערבים - מהצבא - מהסוחרים - מהאסכרעה ועוד, צרות אשר אין לספר (לספור). והצרות היו כמעט לערך שלש שנים, ופתאום יצא פקודה תכופה, כולם צריכים לרשום א"ע עותומנים, עד שלשה ימים, ואם לא יגרשו (יגורשו) מן הארץ. אחרי שלשה ימים הסתובבו קצינים עם אנשי צבא, בכל העיר בבתים ובחצרים, וגרשו את כלם מטף ועד זקן אנשים ונשים אל בית הארמנים אצל הגומרוק. כולם אסרום בשם עד שבא אניה, איזה אניה שהוא, וכולם דחפו במכות אכזריות וקללות ועזבו פה את כל רכושם. בכל אניה גרשו חמשים ששים משפחות כולם למצרים, כולם שגרשו אותם היו נתינים זרים. ואח"כגרשו כל האמעריקאים לדמשק כי לא הלכו יותר אניות למצרים. היו צרות על צרות. ואח"כ באה פקודה חזקה שכל אנשי יפו צריכים להגרש מן העיר - יהודים, נוצרים, מושמים, כולם עם משפחתם, כולם בפנים הארץ. יהודים לצד פ"ת ובפנים, נוצרים ומושלמים לקלקיליה, תול כרם וכו'. ומיום שנגרשנו מת"א עד יום שבאנו מההגירה ומהגלות המר, הכל כתוב ורשום בספר הקטן המונח בהמגרה של שולחן עגול. בשם כתוב כל המאורעות מיום שנגרשנו מת"א עד ששבנו הביתה, בלי רעיתי חמדת נפשי ובלי חתני ונכדי ז"ל...
עמוד 105
...וכשנכנסתי לעבוד אצל מר משה גלדברג הוא הי' המנהל של ביהמ"ס של האחים טורינג מעיר ווין (=וינה) עסק גדול של כל מיני אריגים ופשתן, ובגדים בשביל גברים ובירות וילדים וילדותוכותנות...ואני הייתי פקיד הראשון המוכר. ותחת ידי היו ג"כ שני עוזרים מר פנחס קניגסברג ומר אברהם אלי. ועבדתי אצלו שש עשרה שנים. ובתוך הזמן הנ"ל הי' הצעה מצד בעלי העסק והמפקח מר ווילהלם גרוס קאמיסיאנער (יליד טוקאי, הונגריה 1857), היות שנמצא בהעסק סחורות הרבה מכל המינים, ע"כ הוחלט אצלם לפתוח חנות גם בירושלים. והיות שבתו של מר גלדברג התחתנה עם אחד צעיר מרומניען, ע"כ לקח מר גלדברג את חתנו לעבוד בהחנות...
עמוד 88-89
...ובאותו הזמן בא שנת השמיטה (תרמ"ט 1889)והיו בין הצעירים החברים בביה"ס הנ"ל היו צעירים חרדים שבאו מישיבת וולוזין והתאספנו כל הצעירים החרדים ביחד לטכס עצה מה לעשות בשנת השמיטה. כי כל עבודתנו היתה זריעה ונטאיעה וזה אסור בשנת השמיטה. בקיצור אחרי כל הדברים הוחלטנו ששנים מחברינו יסעו לירושלים לשאול אצל הרב מבריסק שאלת השמיטה איך להתנהג בשנת השמיטה...
עמוד 81-82
...וכשבא האדון שייד למושבתנו, וחלק כסף חדשי 12 פרנק (צרפתי) לנפש כל חדש, ודבר אתנו דברים רכים וטובים בהבטחות טובות, שמחנו כולנו ואמרנו שזה משיח, והיו ששון ושמחה בהמושבה. ועזב בהמושבה אחד מאנשיו שהוא יחלק בכח חדש התמיכה הנ"ל והוא נסע לסאמארין (זכרון יעקב עכשיו) ולכל המושבות. ואחרי איזה חדשים שב למחנינו, ויסד בית הפקידות משרד, עם מנהל ועוד פקידים. והתחילו לדבר מענין בנין בתים בשבילינו, והביאו מדמשק לכל משפחה פרה וחמור וסוס ושני שורים לחרוש. ובנה רפתים ובתים ונתן כסף בשביל שריעה ונטיעות, וממש פתחנו את עינינו מרוב צענוג ושמחה וברכנו את הבארון עם כל הברכות שבתורה. ובאותו זמן קרה לנו מקרה נורא כשנבנו הבתים החדשים בהמושבה שלנו, היו הבנאים כולם ערבים מצפת, כי לא היו בנאים יהודים. הי' בזמן ההוא שומר על מכשירי הבנינים, ז"א העצים והאבנים וסיד וכו', אחד צעיר ושמו ישראל קליסקיר, והי' לו אקדח מלא כדורים. אחד מהפועלים הערבים ראה את האקדח אצל הנ:ל. אמר לו הראני את האקדח שלך. אמר לו ישראל אי אפשר ליתן לך האקדח, כי מלא הוא ויש בזה סכנה. אמר לו הערבי אל תפחד, אני לא כמוך (ולד אל מיעטי) בני תמותה. ותפס ממנו את האקדח והפך אותו אל מול פניו לבדו. ופתאום נורה מהאקדח ישר אל פני הערבי והכדור נכנס ישר בראשו והרג אותו והערבי נפל מת...ואחד ערבי רץ תו"מ לצפת וסיפר למשפחתו איך הרג אותו והתחילו כולם לרוץ להמושבה רק להרוג את כל היהודים מהמושבה...באו הערבים כולם מהכפר ג'אונע - והתייצבו בשורה לפני הבתים...
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב וואלה 27.01.2013
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!