"סימאון" מאת דאנקן קאיל, מאנגלית: דוד נגב, ספרי ארז, הוצאת זמורה ביתן, 1983
על בסיס מחקר ופיתוח של הצבא האמריקאי - הנדרֶד - בגרינלנד
הספר מוקדש "למען גזע אנשים שהוציאו ערמון מן האש"
החוזה אומר בשום נסיבות...
...המחנה המבודד נעשה למלכודת-מוות, בעוד הגורם הנעלם ממשיך להניח את המלכודות...
...הוא היה רגוע למדי, אם כי לא בהכרה מלאה. הצתי סיגריה, משמיע במכוון צליל יום-יומי. הסיגריה תמה בטרם שב לדבר, אך בשלב זה נעו רגליו וזרועותיו קלות.לפתע, פקח את עיניו לרווחה, מצמץ לנוכח האוויר והפנה ראשו לעברי. הוא אמר, "אני לא יכול לזוז."..."קרינה?" אמר חדות. "חטפתי מכת קרינה."...למה אני לא יכול לזוז?...
"חזר להיות נורמלי?"
אמרתי, "מה זה נורמלי?"
...הכור שיש לנו היה מדגם חדש, הוא עדיין נסיוני. הוא לא חכור; קנינו אותו. כך שהוא שייך לצבא, אבל בתנאים מסויימים. אחד התנאים הללו הוא שכל עבודה חשובה בכור חייבת להתבצע תחת פיקוח היצרנים האזרחיים. פירושו של דבר שכאשר אנחנו סוגרים אותו ומתדלקים, וכאשר הכור חם, יש לאחד האנשים שלהם שליטה מוחלטת. על פי החוזה, אסור לנו לעשות את זה בלעדיהם."
"אבל אין ספק." אמרתי. "שבנסיבות כמו אלה -"
הוא קטע אותי. "החוזה אומר בשום נסיבות. זה לגמרי ברור ולגמרי ספיציפי. במקרה של מחלה או חוסר כשירות של המהנדס האחראי, תיפסק העבודה עד שהוא יקבל תעודה שתאשר בריאות מוחלטת, תעודה מרופא, או עד שיוכלו להחליף אותו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!