שלמה שפירא
במאבק על מהות המושב" ל- משה ארזי, הוצאה עצמית, אין תאריך! (אולי, 1965?!!!).
בספר שני נושאים: א. 12 שנות מאבק יחיד. ב. מכפר בגולה לכפר בעמק יזרעאל.
וזאת לעדות: למאבק של יחיד! לתיקון עיוותים, לבלום תהליכים מסוכנים ולעצור הדרדרות. ולעדות - לאזלת יד, לרתיעת האחראים להענות לאתגר, ולהתמודד עם בעיות שהן בנפש תנועת העבודה והמדינה.
בספר הקדשה:
מוקדש לרעיתי חיה
שנשאה בנטל עבודתי הציבורית בהבנה
מ - פתח דבר
רבות התלבטתי אם להוציא ספר זה, כתעודה לפעילותי בתנועה ולמאבקי בה. בחלקו הגדול הנו כתב אישום נגד הנהגת תנועת המושבים במשך 12 שנה של מחדלים וסטיות...התלבטתי משום שחברי הנהגת המושבים, אתם נאבקתי כל השנים האלה, חברי הם, ובהרבה שטחים שיתפתי פעולה עמם. ואם כי בתחום זה שבו עוסק הספר נפרדו דרכינו ולא אחת השמעתי באזנם דברים קשים, הרי מעולם לא התקיים הויכוח על רקע אישי, ועם רובם שמרתי ומוסיף לשמור יחסי חברות וידידות...מייסדי ההתיישבות העובדת וממשיכיהם עד קום המדינה היו שומרים נאמנים לנכס העיקרי של העם, לקרקע, והחמירו עם עצמם, גם עם זה חייב אותם לקרבנות ולמאמצים רבים.
הקרן הקיימת, בעלת הקרקע, תבעה בחוזה שלה עם המתיישבים עבודה עברית, והם החמירו עם עצמם וקבעו עבודה עצמית וקיימו אותה בכל התנאים ובכל הנסיבות...
לרוע המזל, לא ראו מכווני מפעל ההתיישבות ומבצעיה, הן הממשלה והן הסוכנות, כשתיכננו והקימו את ההתיישבויות ההמוניות אחרי קום המדינה, את התמורה שחלה עם העליה ההמונית אחר קום המדינה, את התמורה שחלה עם העליה נתחוללה לא רק בשל ההרכב האנושי של העולים החדשים, אלא גם עקב תהליכים אחרים שפעלו ופועלים במדינה ב-20 השנים האחרונות, ולא האחרון שבהם הזרמת הון עתק לפיתוח המשק, שחולל תמורה יסודית בכלכלה ובחברה, עד שדומה כי לא דור אחד מפריד אותנו מהתקופה הטרום-מדינתית, אלא דורות רבים. הגורמים האחראים לא הרגישו בתמורה והמשיכו למסור נכסי המדינה - הקרקע והמים - למתיישבים בתנאים שלפני קום המדינה, מבלי להבטיח זכויותיה עליהם.
ברוב המדינות המתוקנות בעולם קיימים חוקים אגרריים הקובעים את זכויות המחזיק בקרקע וחובותיו לגביה. והנה, דוקא במדינת ישראל, שאבות הציונות חזו את חשיבות הקרקע כנכס לאומי וחברתי וקבעוה כחוק בקרן הקיימת לישראל בטרם היות המדינה, והכנסת אישרה את בעלות המדינה על קרקעות הלאום לאחר הקמתה, לא דאגו המוסדות המיישבים עם ראשית ההתנחלות הגדולה בהתחלת שנות החמישים
להבטיח כי הקרקע שהיא נחלת הלאום לצמיתות, תשמש יעד למתיישב, מטרה לשמה נמסרה לו והיא: יצירת מעמד עובדים-חקלאים, העובדים בעצמם במשקם, מטפחים ומפתחים אותו ועליו פרנסתם. ואילו אותם המתיישבים שאינם מוכנים לכך - פוקעת זכותם להחזיק בנחלה השייכת לאומה.
על עקרון זה נאבקתי במשך שנים במסגרת התנועה, עד שנוכחתי כי אין היא הכתובת הנכונה, שהרי מעצם מהותה אין התנועה, כל תנועה, לרבות התנועה הקיבוצית, מסוגלת להתמודד עם בעיה זו, מכיווןשהיא וולנטרית ודמוקרטית (ומה גם ששליש ההתיישבות המשפחתית אינהכלולה במסגרת תנועת המושבים), ואין אנשי ההנהגה יכולים לפעול בניגוד לרצון שולחהם ובוחריהם. להלכה ולמעשה חורגת המשימה הזאת מיכולתן וסמכותן של התנועות, בהיותה ממלכתית במהותה, ורק המדינה יכולה וחייבת לפעול לשינוי המצב בהתיישבות, שמבסיס איתן למפעל הציוני הפכה למקום תורפה, לחוליה החלשה שלו.
למעשה, נקטתי בקו זה עוד בתחילת פעילותי בנושא זה בפנותי ביולי 1960 במכתב לדוד בן-גוריון, אז ראש הממשלה, בו עמדתי על הצורך
לשבור את המסורת שהשתרשה בהתיישבות ובציבוריות במשך שנים, כי ענייני ההתיישבות נתונים בידיהם של המתיישבים בלבד וכי הם הם החורצים את גורלה.
נוכח המצב שכבר אז נתגלה בהתיישבות העולים (תהליך שדבק גם בהתיישבות הותיקה) והסכנות הנובעות ממסירת הסמכות הבלעדית למתיישבים, הגעתי להכרה חד-משמעית, כי הקרקע והמים, וההון הלאומי העצום שהושקעו בהתיישבות אינם קנינם הפרטי של המתיישבים ואף לא של תנועותיהם לזרמיהם וגווניהם. למרבה הצער נבואותי השחורות לא רק שלא נתבדו, אלא נתאמתו מעל ומעבר לניחושי הקודרים ביותר,
כפי שהדבר בא לידי גילוי כיום בהצפת ההתיישבות הלאומית ברבבות פועלים זרים המסכנים את צביונה הלאומי
ואת עצם קיומו של הנכס הראשון במעלה שיש לנו - החקלאות העברית...ידע הקורא בימים יבואו, כי גם מאבק של יחיד אינו נטול-ערך, אם נושא המאבק נוגע לבבת העין של האומה.
...יכולתי להמשיך בכפרי בהשקט ובנחת, וליהנות מההישגים המשקיים והחברתיים שאנחנו הדור הראשון בכפר, הנחנו אתיסודותיהם., ואני כבר בן 60, אשר לפי הגדרת חז"ל הוא גיל זיקנה, אלמלא האיכפתיות, הרגשת האחריות לענין הכללי, המקננת בלבי מנעורי. איש לא הטיל עלי את התפקיד ולא תבע ממני לקבל עלי את האחריות הזאת. מרצוני אני בחרתי בו ואין אני יכול ורוצה להשתחרר ממנו. כי לכך חונכתי במשך יובל שנות חיי בארץ, והאיכפתיות היא כאש עצורה בעצמותי, ואינה מרפה ואינה נותנת לי דמי. הייתי לאיש ריב ומדון, ליוצא דופן, לקנאי, למקטרג, ויש אומרים לדון קישוט. ואעפי"כ ידעתי שמשימה כבדה נטלתי על עצמי. לא נרתעתי מפני שבמעמקי נפשי ולפי מיטב הכרתי משוכנע אני שהדרך הזאת היא הנכונה והיא גם עונה לצרכיה החיוניים של המדינה. שכן העיוותים שנוצרו למרות אזהרותי מנקרים את העיניים, וברצון טוב עוד ניתן לתקנם. מי שעינו בראשו כבר רואה את האמת ללא כחל ושרק. שעל כן אי אפשר להשתית לאורך ימים את ההתיישבות על עיןןתים המסכנים את המדינה. רבים כבר מרגישים אי-נוחות נוכח גילויים מסוימים בהתיישבות, אולם עדיין אין האומץ לעשות את המפנה החד, המכריע. האם לא אחרנו את המועד?
מקננת בי האמונה, שמדינת ישראל תתקיים כמדינה יהודית חרף המשגים ולמרות העיוותים. תולדותינו מוכיחות זאת: חוטאים, שוגים מעוותים, אך בסופו של דבר הקו מתישר, אם כי הדבר כרוך ביסורים ולפעמים בעונש קשה ובמחיר גבוה.
עם ישראל חטא בעשר השנים הראשונות להצהרת בלפור ולא ניצל את השאנסה ההיסטורית שניתנה לו לתת את האמצעים לתנועה הציונית להקים את הבית הלאומי בארץ. אילו ידע העם בתפוצות להתרומם באותו עשור מעל לחשבונות הקטנוניים, היו יכולים לעלות לארץ באותו פרק זמן מיחליון יהודים שהיו קובעים את גורל הארץ על גבולותיה והיו מצילים שני מיליון יהודים מכליה. 25 שנה לאחר הצהרת בלפור שילמנו מחיר גבוה מאוד, עקב אטימות הלב והעיוורון שלקינו בשנות העשרים. מי יודע מה יהיה המחיר שנצטרך לשלם עבור חטאינו כיום למפעל ההתישבות, עבור העיוותים שלנו. כלום אי אפשר לעצור את ההתדרדרות...
(עמודים 321-323)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!