שלמה שפירא: עיין ערך "סמיר נקאש"

שלמה שפירא

עיין ערך "סמיר נקאש"

סמיר נקאש (1938-2004)  גדול הסופרים היהודים העיראקיים פרסם עשרות ספרים בערבית, אך בשל השפה היהודית העיראקית הבגדדית המורכבת שכתב בה וההתעקשות שלא לכתוב בעברית - כמעט ולא תורגם בעברית. בעצם בשל הלאומיות הערבית והציונית הוא נותר ללא קהל קוראים. בישראל כמעט ולא יקראו אותו בערבית. וגם במדינות ערב לא יקראו אותו. למרות יכולתו הפרוזאית הפנומנולוגית.

שני ספרים של נקאש עם זאת זכו לתרגום ועליהם אני ממליץ בחום לב:

• ‫  הבוסתן : קובץ סיפורים בעברית / סיגל שפירא ; תרגום לערבית מאת סמיר נקאש ; עריכה: שלמה שפירא ; [הקדמה - שמואל מורה], הרצליה : ש. שפירא, 2007. ‬ 
• יום שתבל הרתה והפילה בו : סיפורים עיראקיים / סמיר נקאש ; מערבית-רות נקאש, תל אביב : ספרית פועלים, 1985.

סמי שלום שיטרית כתב עליו הספד קצר : "הסופר היהודי-ערבי הדגול, סמיר נקאש, הלך לעולמו. סמיר נקאש היה אולי הסופר היהודי-ערבי האחרון, שנשם וכתב ערבית עד יומו האחרון. נקאש נולד והתחנך בבגדאד ובישראל המשיך בכתיבה ובמחקר בשפה הערבית, באופן נחוש ומעורר הערצה – הוא כתב ערבית לקוראי ערבית מכל הדתות, אך בישראל הוא איבד כמעט את כל קוראיו היהודים-ערבים שהפכו "מזרחים" נטולי ערבית. מנגד, גורל אכזר, בעולם הערבי החרימו את כתביו משום היותו ישראלי... אבל ספריו נדפסו בערבית והגיעו ונקראו בכל זאת וזכו להערכה רבה. הסופר הגדול נגיב מחפוז הגדיר את נקאש כאחד הסופרים הערבים הגדולים של המאה העשרים! תארו לכם, והוא סבב בינינו, הנבערים, כל השנים כאלמוני. אנו מביאים כאן לזכרו שני קטעים מתוך הרומן " דיירי משנה וקורי עכביש" בתרגומה של רות נקאש ויגיסר. יהי זכרו ברוך ודרכו נר לכולנו. "

 

ששון סומך כותב על סמיר נקאש כחלק מקריאה ביצירה של ארבעה סופרים יהודים עיראקיים:

שונים בתכלית השוני סיפור חייו ודרכי כתיבתו של הסופר האחרון - סמיר נקאש, המעניין והפורה מבין כל הסופרים היהודים הכותבים ערבית כיום. סמיר נקאש, יליד 1938, הגיע ארצה עם העלייה הגדולה בהיותו בן 13, ולכאורה יכול היה להתערות בחייה המדינה הצעירה; אבל לא אדם שיגרתי הוא נקאש. הוא סירב להתמסר לתרבות וללשון העברית, והתעקש להיות סופר יהודי-ערבי בציון. עד כה פרסם למעלה מ-15 ספרים גדושים, שכל אחד מהם הוא בבחינת חידוש מרשים. רוב סיפוריו מתארים את החוויה הבגדדית (והוא אכן מכנה כמה מיצירותיו "סיפורים עירקיים" או "רומן עירקי"), אך לא בהכרח בסגנון אוטוביוגרפי ישיר: אלא בדרכי סיפֵר מודרניות במפורש. מערכות היחסים בתוך החברה היהודית בעירק, ובין היהודים לשכניהם המוסלמים, מעוצבות באמצעי נראציה לא-רגילים, לעיתים בסגנון הגובל באבסורד ובחוסר שפיות; אבל תמיד תוך הקפדה על דיוקי הפרטים ושחזור הלשון המקורית לדקדוקיה. ליהודים של בגדד היה, כידוע, דיאלקט משלהם, השונה למדי מהדיאלקט של הרוב המוסלמי, ונקאש משתמש בעושר הדיאלקטי הנוצר בחוויה הבגדדית במגע הבין-עדתי והבין-להגי, כדי להעביר את מלוא המתחים הנפשיים של גיבוריו היהודים והמוסלמים.
אולם עולמו הפנימי של נקאש שונה בתכלית מעולמם של אנואר שאול, שלום דרויש ובר-משה. מדובר בחזות קודרת, קשה, מסוכסכת וחסרת-תוחלת. אמנם יש בתמונת העבר הבגדדי רגעים של אושר והרמוניה, אבל ההווה והעתיד קודרים לחלוטין. קדרות זו בולטת במיוחד בסיפוריו המתרחשים - בחלקם או בשלמותם - בארץ, כגון בסיפור "ליל ערבה" וברומן שלו מבושי המלאכים - יצירה פנטסטית, המתארת לכאורה מדענים השקועים בחקר חיי המין של המלאכים, והכוללת ביקורת קשה על  החיים והתרבות בארץ.
אולם, ייחוד יצירתו של נקאש הוא בכך שעיסוקה בפרטים "אנתרופולוגיים", החוצים את גבולות הזמן והמקום, ומתמודדים עם הטרגדיה האנושית הכוללת, דרך הפריזמה הייחודית של צופה יהודי-ערבי. כזה הוא המקרה של סיפורו "יום שבו הרתה תבל והפילה", הכלול בקובץ שתרגמה אחותו, רות נקאש, ושנקרא כשם הסיפור הזה. הדמויות הראשיות בסיפור זה הם יהודים עירקים, העושים את יום הכיפורים בבית הכנסת של קהילת הבגדדים, בעיר בומביי שבהודו. לאורך היום אנחנו חווים את עולמם המבועת והנואש של הגיבורים שאול הלל ויצחק עידא. הסיפור כתוב בסגנון שאפשר לתארו כזרם התודעה הרב-קולי. דחיסותו הטקסטואלית מקשה על הקורא לעקוב אחר כל פרטי הביוגרפיות של שני הגיבורים.
אבל התמונה הכללית ברורה לחלוטין: המחנק והייאוש הם היסודות המפעפעים בכל משפט ומשפט ביצירה, אפילו בשם הסיפור, שבו משחק הסופר על הביטוי "יום הרָת עולם", אולם ההריון סופו הפלה ונפילה קיומית, סוף שאינו בלתי צפוי, בעולמו הספרותי של נקאש. [2]
יצירתו הענפה של סמיר נקאש לא זכתה להיתרגם לעברית אלא במידה מועטה, והיא בהחלט ראויה להיות נחלתו של הקורא הישראלי הכללי. אני מודע לקושי הגדול שאורב לכל מי שינסה לתרגם את הטקסטים האלה, המפותלים והרב-להגיים, ללשון כלשהי, ובפרט לעברית, שאין בה דיאלקטים או תת-דיאלקטים. אבל בהחלט זכאי נקאש להופיע במלוא עוצמתו בקרית-ספר שלנו, וזאת חרף העובדה שמעולם לא שאף לראות את עצמו כסופר ישראלי. חזות עולמו הקשה, המתעתעת, מזכירה לעיתים את קפקא, והמעיין השופע של כתיבתו יכול לפרנס גדוד של מבקרים ספרותיים.

 

לשימחתי כחלק מהיותי עורך " הכיוון המזרח " ביחד עם בת שחר גורפינקל, הצלחנו לפרסם את יצירתו של סמיר נקאש "טנטל" (הכיוון מזרח 13). בנוסף, קציעה עלון כתבה מאמר מרתק ב"הכיוון מזרח" הדו-לשוני (גיליון 7, חורף 2003, עמודים 63-68) על יצירתו של סמיר נקאש - " היום שבו תבל הרתה והפילה בו ".

 

סמיר נקאש הוכתר בידי נג'יב מחפוז כאחד מגדולי הסופרים בעולם הערבי. בנוסף הוא זה אשר תרגם את הספר של סמי מיכאל "ויקטוריה" לערבית.

בסיפור שלו "ליל הערבה" (הנכלל בספר " היום שבו תבל הרתה והפילה בו ") ניתן למצוא את הדחייה שלו הן את הלאומיות הערבית והן את הלאומיות הציונית. את ההתעקשות שלו להישאר בתוך סוכת אבלים שהיא גם מביטה אחורה בצער, אבל גם מקום מפלט להומניזם ולאוניברסליות באשר היא. הזכרון הוא מפלט האדם בצל המודרניות, הלאומיות. הסוכה כמפלט היא גם מרכיב תיאולוגי ודתי בתפיסתו של סמיר נקאש. והוא נאחז ברגע הזה שבו ישנו עדיין חיבור לארעיות ולא משכן קבע, רגע של שינוי לפני שנחתמו לגמרי הספרים בידי הקדוש ברוך הוא כדי לעשות חשבון נפש עם התקופה. למעשה זהו אחד הסיפורים היפים והמרגשים שקראתי. את הסיפור הוא מניח בידי ילד שמביט אל ילדותו הגן עדנית ולאט לאט הוא מתבגר לפנינו. הסיפור ממוקם בשנות החמישים וזהו גיל קריטי מבחינת סמיר נקאש ש"הועלה" לישראל בגיל 13 - גיל המעבר בין ילדות לבין בגרות. הוא כותב את הסיפור ב-1978 ומרמז גם על הקושי האדיר בהגירה אבל גם על תקווה שבהדלקת נר בתוך סוכת הזיכרון.

שלמה שפירא:

שלמה שפירא

דברים שהשמעתי בערב עיון לזכרו של הסופר סמיר נקאש ז"ל  ביום שלישי ,31 בינואר 2006 בבית "מרכז מורשת יהדות בבל " באור יהודה הכרותי את סמיר נקאש                          הכרתי את סמיר בשנת 1986 כשהייתי מעל גיל ארבעים וחמש. תוך כדי כתיבת שירים בשנות השמונים-תשעים. כתבתי גם ביקורות על ספרים. הייתי בוחר ספר ,כותב עליו ושולח את הכתבה לעורך ורק לאחר אישור פרסומה ,הייתי מצלצל לביתו של היוצר ומודיע לו ,ערב לפני הפרסום  שיראה את כתבתי-למחרת-בעיתון. וכך היה עם סמיר. ב-19.9.1986 התפרסמה כתבתי  בעיתון "דבר"  על ספרו של סמיר "יום שתבל הרתה והפילה בו", (סיפורים עיראקיים), מערבית: רות נקאש  והכתבה נקראה "מסעות לתוך הנפש". כך התוודעתי לנפשו של סמיר והראיתי איך,למשל,שבשלוש שורות וחצי ,סמיר הביע את התחושות הבאות : דממה,מועקה, תעייה, הרחקה, נוגות פנים, נאלמות, כניעה, אופל מחשבות, אבק-מחשבות, אבק-מחשבות-אפל, כפייה, צוננות, פתיחת פיות וכל זה באווירה של השתלטות, של חג ולא חג , האדרה ואי האדרה, דממה או אי-דממה,מועקה או אי מועקה, תעייה או אי תעייה, צוננות או אי צוננות...ושאלתי אז  את השאלה כמה רגש ונפש עשירה יש לבן אדם הזה וכמה חובק הוא בכל משפט ומשפט תוכן ומשמעות. עד אז שנינו לא הכרנו אחד את השני ובאה הכתבה (גם סמיר לא ידע שאני עומד לכתוב על ספרו וגם לא הכרתי אותו), ולסמיר היא באה בהפתעה גמורה.  פתאום גיליתי אדם אכפתי, רגיש ,פתוח, איש אשכולות מבריק, שמדבר אליך בגובה העיניים ומאז הפכנו ידידים. נפגשנו עשרות פעמים והיו לנו שיחות וגם התכתבנו. לסמיר הייתה אמת מוצקת משלו ולא פעם הרגשתי שהאמת שלו נוגעת בנקודותיה, באמת שלי. ידיד אצל סמיר הוא חבר טוב , הוא ידיד במלוא מובן המילה. הוא העריך ידידים ויחסו לידידים היה כמו אל אחים ואני יודע שהיו לו גם ידידים רבים, וזאת מהתרשמותי האישית. סמיר היה סתגלן עם כושר הסתגלות  אדיר , שלמרות אי התאוששותו מחילופי התרבויות עם כל ההשלכות מכך, שהשפיעו גם על מצב בריאותו הוא עמד כחומה בצורה בפני מצבים  רבים, גם גדולים וגם קשים. סמיר היה נדבן של אינפורמציה. הוא תרם מעושרו הרוחני לכל איש , גם ליוצרים אחרים, גם לחוקרים טובים ורבים וכולם יצאו נשכרים מחילופי השיחות עמו. סמיר היה ישיר בדיבורו, מבקר ישיר בפני שומעו, לא חשש מאיש, ואת דעתו לא שינה בפני אינטרס זה או אחר. מבקר קשה היה כי היה ענייני והתבסס על עובדות ועל הבנה עמוקה ומעמיקה מסוג אחר. הוא היקשה על אחרים כי הוא היקשה גם על עצמו. סמיר היה יהודי חם ושורשי ברמ"ח אבריו , והעלה על נס את השורשיות היהודית הבבלית ומעולם לא הרגשתי התכחשות ליהדותו. הייתה לו בעיה עם הסגירות הציונית של הארץ, שלא מאפשרת לו את המרחב התרבותי האדיר  שמסביבו שיכול היה להיות בו כדי שגם שם תגיע תרומתו ויוָדע חלקו בהפריה ההדדית החשובה והמכובדת.  עובדה היא, שניסה לפרוץ חומות ושממונות בכוחות עצמו ולבד  ויהי מה.  לדעתי, למרות קו התפר הדק הבעייתי מהיהדות לציונות -בו!, הוא אהב מאד את הארץ, למרות שלא הביע זאת במפורש. סמיר היה יודע להביע הערכה להערכה. דיבר ושיתף אותי עם הערכות שרוחשים לו הרבה ידידים בארץ ובחוצה לארץ, ביניהם גם יוצרים וחוקרים מן השורה הראשונה. תמיד נשלפו בשיחותינו שמות של ידועי שם בארץ ומחוץ לארץ מתחומי הספרות והתרבות הערבית. סמיר היה איש משפחה שדיבר על משפחתו הצרה והמורחבת באהבה רבה, הזכיר הרבה את דודתו,שכנראה, הייתה שותפה לנבכי נפשו. הוא תמיד הזכיר בפני את מצוקתו הכלכלית  בכאב עמוק ותמיד שאל איך שיוצר רציני בעל שיעור קומה כמותו אינו יכול להתפרנס רק מיצירתו ושצריך להלחם ולהשיג את פרנסתו מהרבה חלטורות צדדיות (בעיקר תרגומים) שמקטינות את זמן כתיבתו וזאת בכדי לגדל את ילדיו הקטנים בכבוד והעלה על נס גם את תרומתה של אשתו לכך, שעובדת היא גם יותר קשה. אני מרגיש שבחייו לא כל כך התאדרה תהילתו הספרותית האמתית. יוצר-ארי-ענק בדורו שידע מה כוחו ומה גודל תרומתו, אבל כשהיה בתוך עמו ובתוך סביבתו הרגיש יובש נוראי, כבתוך סירה בודדת בלב ים, וניסה וניסה בכל כוחותיו להרים מפרש, לחולל רוחות אדירות כדי להחזיר את ערכו המוחלט היבשתי  אל יבשתנו ואל תרבותנו. חבל מאד שאנחנו לא השׂכלנו להתאים את גלגל השִּׁנָׁים של מורשתנו היהודית הבבלית לגלגל השִׁנָּיִם של סמיר בסינכרוניזציה מתאימה כי  היינו נשכרים מאד. בכל זאת,אני רוצה להזכיר את צוואתו התרבותית "אותך היהודי יוצא עיראק, ספרי ויצירותַיי הם עשויים לעניין באופן מיוחד, שכן, בספרי אני מנציח את הדמות היהודית העיראקית, את להגי דיבורה,את מורשתה ואת כל הקשור ביהדות זו..." סמיר הבטיח וקיים ומה נעשה אנחנו? יהי זכרו ברוך ותהיה מורשתו התרבותית שזורה בתרבותנו.

2011, אפר׳ 30