שלמה שפירא
"יורדי המרכבה", ל- פטריק וייט, מאנגלית: מרים אורן, עיצוב העטיפה: דני קרמן, בשני כרכים מכורכים היטב, הוצאת זמורה ביתן, 1980
אמונה ואור אכן שיכנעו עינים רבות!... זה היה, כמדומה, הפלא הגדול ביותר. אז נעשתה האשה שבסינור למלאך אור מוצק...
מ- גב הכריכה:
ארבעה אנשים עומדים במרכזו של הספר, ארבעה מנודים מן החברה: אשה תמהונית המתגוררת בטירה מתמוטטת שכל שכניה חושבים אותה למטורפת, פרופסור יהודי שנמלט בימי מלחמת העולם השניה מתאי-הגאזים של גרמניה; הדמות השלישית כובסת פשוטה ורכת-לב, הנשואה לשיכור אלים ומגדלת את ילדיה הרבים. הרביעי צייר, בן ילידים אוסטרלי, שאמו היתה זונה שחורת-עור. זה גבר בעל כשרון נדיר לציור, שלא זכה בהכרה ושצבעיו ומכחוליו הם הקשר היחיד שלו עם העולם.
בסיפור חייהם של גיבוריו משולבים טיפוסים רבים, בני מעמדות שונים וארצות שונות, אך לב הספר וגדולתו מעוגנים בנפשות המורכבות והעמוקות של הגיבורים, שתאורן חורג מן הממדים הפסיכולוגיים, ומתעלה לאידיאות מטאפיסיות ומיסטיות, שהם חלק מהווייתו של כל אחד מהם. הארבעה שונים זה מזה, אך משהו גדול וסמוי מאחד אותם. הם הצדיקים הנסתרים, הקדושים המעונים...מחבר הספר זכה בפרס נובל לספרות...
מ- כרך ב', חלק רביעי, פרק 9. עמוד 241
מרת גודבולד אהבה לשיר בשעה שהיתה מגהצת. היה לה קול עשיר אך מרעיד כלשהו, שבתה אלס אמרה עליו כי הוא מזכיר לה שוקולד נמס. בכל פעם שאמן היתה שרה היו הילדות, כפי שניתן היה לראות, לובשות אותה הבעה עצובה וחולמנית. אותה הרגשה שנוסך, לפעמים, שוקולד חם ונמס. מרת גודבולד היתה מגהצת בתנופות ארוכות, עצובות ומעלות אדים, ושרה בשעת עבודתה. מדי פעם היה מגהצה חובט בקרש, להדגיש איזו פיסקה, כשם שתמיד היה מתאכך בחוזרו, בלווית טְרֵמוֹלוֹ, לתוך הפינות הבעיתיות של חולצה. אז היו פיותיהן מתרפים, בהשתאות על איזו דרמה אשר הוכנה למענן, והצעירות שבהן היו לוטשות עיניים מהופנטות בנקבוביות הנפתחות בעורה החולמני של אמן. אך הזמרת היתה מזמרת, מתעלמת מהכל, נישאת מכוח המלים שלה עצמה.
מרת גולדבולד העדיפה לעסוק במוות, ביום הדין, בחיי העולם הבא.
המזמור האהוב עליה היה:
אקום, כלאי באור יזהר
נפלו כבלי, לבי שוחרר
אקום, אצא לעובדך - -
היתה לה חולשה לעוד שיר:
ראו המנצח בגאונו דוהר
ראו המלך בפאר מלכותי
בין עבים רוכב במרכבתו
אל שער ארמונו השמימי.
ברגעים כאלה אמונה ואור אכן שיכנעו עיניים רבות. בלי ספק, זה ממש הפליא, כיצד האור שבצריף של גולדבולד כמעט תמיד סייע למלים של המזמרת. לוחות עצומים של אור לוהב היו מחתכים את ענני צמר-הגפן., מתגברים על מכשלת החלון הקודר למדי, ומאיימים על מטרות כל-כך אישיות ופגיעות עד שיותר ממצפון אחד נרעד. במקרים אחרים היה האור חופף את ההרהורים הלבנים והקרים של אחר-צהרים חורפי. זה היה, כמדומה, הפלא הגדול ביותר. אז נעשתה האשה שבסינור למלאך אור מוצק...
2013, יוני 12, 08:18
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!