שלמה שפירא
"שורשי אוויר - רומאן" ל-רות אלמוג, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה /בית הוצאה כתר, 1987
ספר מרתק בסמטאות הנפש. בשורשים יש שורשי אוויר מרוב הטרוֹפִּיוּת-האביבית-הים-תיכונית. כל רגע חגיגה ומי שאוהב טבע, נוף וביולוגיה חוגג שבעתיים!
שני האנשים שעמדו סמוך לחומה ניצבו שם, מתעכבים משום מה, ועכשיואמר האחד: "זה לא ילך. היהודי אף פעם לא יהיה איכר, זה טוב בשביל הגויים" אבל השני הטיח בו בארסיות: "אתם רק מפחדים להפסיד את החלוקה, זה הכול. אבל זה לא יעזור לכם. שום דבר לא יעזור לכם. אלה שאתם חושבים אותם למשוגעים יש להם הרבה יותר כוח, כי הם פועלים בהשראתו של רעיון חזק ואתם - רק מפחד הממון. זה רק עניין של זמן. הוא צודק, המשוגע...מאות ואלפים יבואו..." (עמוד 88)
"לא יזיק לך לדעת קצת בוטניקה," אמר, "זה רק יעזור לך בלימודי הרפואה." אי אפשר היה להזיז אותו מן הרעיון הזה, שאני אלמד רפואה דווקא. (עמוד 89)
"יום אחד , לפני כשנתיים, הבאתי לאמא זר ענק של פרחי הרדוף ורודים ככל שיכלו זרועותי לשאת. ריחם המם אותי כל הדרך, אבל כשראתה אותי אמא מחזיקה בפרחים החלה לצעוק: "השליכי, השליכי מהר."
נבהלתי והשלכתי אותם בגומת אחד מעצי השדרה.
"מדוע? מה קרה?" שאלתי בתימהון.
"פוי," אמרה, "הרי הם מלאים כנימות מגעילות. איך לא שמת לב. שלעולם לעולם לא תקטפי אותם, את שומעת! לכי מהר להתרחץ. רק שלומיאלית שכמוך מסוגלת שלא לשים לב לדבר כזה. חוץ מזה אלכסנדרוני אמר לי פעם שהם מרעילים. לכי מהר להתרחץ."...
אחרי ארוחת הצהריים הלכתי אל אלכסנדרוני. שאלתי אותו מדוע ההרדופים מכונמים ואם אי אפשר לעשות משהו. הפרחים כה יפים, אמרתי לו, והריח כל כך מתוק.
אלכסנדרוני אמר: "תראי, לאיכרים אין זמן לדברים כאלה, למי אכפת. למי יש זמן לטפל בחצרות. אבל איך שלא יהיה צריך להיזהר מן ההרדוף. אכילת עלה אחד עלולה להסתיים במוות."
"מדוע? מה יש בו?" שאלתי.
"יש בו רעל ששמו אוליאנדרין. ההרדוף הוא צמח רעיל ביותר."
הייתי נרגזת ומאוכזבת. מכונם ורעיל, חשבתי, וכה יפה. (עמודים 90-91)
..."את לא רואה שום דבר, מה? איך זה שאת לא מרגישה את ריח הלימון? זה הצבע כשהוא שיכור מתאווה, כשהוא מיוחם, הוא מתחיל להדיף את הריח הזה. את לא שומעת את יללת החתולים בלילה? זה הריח הזה שמשך אותם , הריח של האביב." (עמוד 90)
...אבל אחר כך חזרה בה וחשבה: אני לא עייפה. זה פשוט האביב. משהו לגמרי גופני, ביולוגי, מנגנון כזה כמו אצל הציפורים, שכשמגיעה שעתן לצאת לנדודים הן נתקפות אי-שקט ומוכרחות, פשוט מוכרחות לצאת לדרך, למסע הארוך והמסוכן. אבל אני, חשבה, אני - לא מזומן לי שום מסע, ומה שעלי לעשות זה דווקא לעצור ולחשוב. הייתי הולכת לטייל שעות ארוכות. להביט בנוף, בהרים, במים, בכפות הדקלים המתנועעות...ופתאום המכה הזאת שהנוף מעה בה. הים-תיכוניות, חשבה, כפות הדקלים, זה הדבר...לחשוב על הגעגועים שלי. לבדוק, להתמלא ביופי הזה, בשקט... (עמודים 166-167)
2013, אפר׳ 13, 22:07
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!