שלמה שפירא
"בתו של מרפא העצמות" ל- אמי טאן, רומן"
רומן רחב יריעה, הקושר יחד את סין שלפני המהפכה עם סן פרנסיסקו של היום, הוצאת מחברות לספרות, מאנגלית: צילה אלעזר, בעברית, שנת 2001
...היו לשונות אש רעבות. תראי מה עשתה האש..."
...מהו העבר אם לא מה שאנחנו בוחרים לזכור?...זוכרת זאת בעת שהיא כותבת סיפור. היא כותבת אותו לסבתה, לעצמה, לילדה שהפכה להיות אמה.
...לא היה לה קל, רק נשימות ונשימות, חרחורים של רוח רוגשת. היא סיפרה לי דברים בהעווית פנים ובגניחות, בגבות רוטטות ובעיניים נוקבות. היא כתבה על אודות העולםעל לוח הגיר הנישא שלי, היא גם ציירה בידיה המפויחות, דיבור ידים, דיבור פנים ודיבור גיר היו השפות שגדלתי איתן, אילמות וחזקות.
בעת שכרכה את שערה בהידוק סביב גוגולתה, שיחקתי אני בתיבת האוצרות שלה..."תענדי את זה." דרשתי, והרמתי את המסרק...אבל דודה-יקרה הנידה את ראשה לשלילה. היא משכה את המטפחת שלראשה, הצביעה על פניה וכיווצה את גבותיה. מה יועיל לי יופי? אמרה...היא כיכשה בקצות אצבעותיה המפויחות כאילו לשונות אש רעבות. תראי מה עשתה האש. לא חשבתי שהיא מכוערת, לא כמו שחשבו אחרים במשפחה שלנו. "א-יה, עם פנים כאלה, אפילו שֵד ימות מפחד כשיראה אותה,"..."ספרי לי שוב," אמרתי באותו בוקר, כי רציתי לשמוע איך נשרפו לה הפנים והיא היתה לאומנת שלי.
הייתי אוכלת אש, היא אמרה בידיה ובעיניה, מאות אנשים באו לראות אותי בכיכר השוק. אל תוך הסיר הבוער של פי היטלתי נתחי בשר נא, הוספתי פלפלי צ'ילי ומחית פולי שעועית. עירבבתי הכול ואז הצעתי לאנשים נגיסות לטעימה. אם הם אמרו, "כמה טעים!" פתחתי את פי כדי לתפוס את מטבעות הנחושת שהטילו. ואולם יום אחד אכלתי את האש, והאש חזרה ואכלה אותי. אחרי המקרה הזה החלטתי לא להיות עוד סיר בישול, ובמקום זה נעשיתי האומנת שלך. צחקתי ומחאתי כפיים, כי את הסיפור המומצא הזה אהבתי יותר מכל השאר. יום קודם לכן היא סיפרה לי שהסתכלה על כוכב חסר מזל שנפל מהשמים, ואז הוא נחת בתוך פיה הפעור ושרף את פניה. ביום שלפני כן היא אמרה שאכלה משהו שהיא חשבה למאכל הוּנאי מתובל, ורק אחר כך התברר כפחמים ששישמו לבישול.
לא עוד סיפורים, אמרה לי דודה-יקרה עכשיו, וידיה מדברות במהירות...
2012, אוק׳ 13, 09:02
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!