שלמה שפירא
החיים, הזיכרונות ושמש בפנים
החיים, הזיכרונות ושמש בפנים:
הערצתי את החלוץ בשדה, את המאמין בבית הכנסת,
ואני תלמיד - הערצתי את המורה עם חוכמת הדעת ,עם ויראליות בטכנולוגיה רובוטית, עם בינתו המלאכותית
עוד אז - שמחתי לתת יד עוזרת ליד המורה, בהדגמה - בשיעורי כימיה ובביולוגיה - תקראו לזה "לבורנט מתחיל",
ילד עולה חדש שאין ברשותו שכר- לימוד מצא דרך להרוויח לחם-לימודו.
עזרתי היתה שכרי - בימים ההם תלמידים שילמו שכר-לימוד בהיותם בתיכון ואותי ראש מועצת הרצליה שילם במקומי.
הייתי מסתובב בחדר המורים כמו מורה, ובאו אלי תלמידים מבית הספר שאגנוב בשבילם טופס בחינה זה או אחר,
סרבתי להם - אף פעם לא חטאתי ב- "לא תגנוב" בבית הספר.
באותו זמן - קומתי צמחה, הכרחתי עצמי ללבוש מכנסיים קצרים גם בחורף, כמו החלוצים בשדה, בנות כיתתי (רובן אשכנזיות) עמדו מן הצד וצחקו לשעירות השחורה ברגלי, כך - הרגשתי עוד אז שאני "שחור", אבל שחור קורא עיתונים וספרים ולומד שירי ארץ-ישראל. נסיתי ללמד את אמי ללמוד לחתום במלים יתדיות ולא בטוש שנמרח על אגודל ידה. בנות בעיראק למדו בבית ספר לתפירה, לא למדו קרוא וכתוב, למרות שאביה ובעלה היו רוקחים בבגדאד.
אמרו קרוביי - "שלמה" ילד חכם, אך "חברבש" - לא כחבר אינטימי במשפחה - במשפחה ולא במשפחה, אבל אני הרגשתי שאני "ענק קרוב" במשפחתי ללא "קנזה וונזה".
אהבתי לרקוד, אך הרגשתי שיש בחורים שרוקדים יותר טוב ממני במיוחד ב- "סווינג", אך אהבתי לשיר ונסיתי לשיר שירים: "נשיר לכם ניגון ישן, ניגון ישן על מעיין שובב וחציתי שדות דגן מעומק נשמתי...אפשר גם לבכות עם סיבה וללא סיבה ותמיד דמעו עיני בהתרגשות.
29.09.2023
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!