שלמה שפירא
במלחמת יום כיפור
בתי לירז נולדה ב- 18.09.1973 ושלושה שבועות לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור.
באמצע צום יום כיפור בצהרים כשהייתי בבית הכנסת באו לקחת אותי כדי לגייס מבתיהם בגיוס חרום חיילי מילואים מחיילי החטיבה.
למעשה, לא נפרדתי מן המשפחה ולא לקחתי מאומה מן הבית, אפילו כסף כיס לא היה ברשותי. התארגנו במחנה שדה תימן ובלילה ירדנו לסיני. אני הייתי במפקדת הגדוד שלי, גדוד 407. תוך יממה התמקמנו על ציר עכביש/טרטור. מטוסי מצרים צלפו בציר, ותוך מספר ימים בצד הציר הונח גשר הגלילים שעליו יחצו שרידי שלושת הגדודים 407, 409, 410 שצלחו את תעלת סואץ במסגרת חטיבה 14 שהתמקמו בחווה הסינית.
באמצע המלחמה הרגשתי שאני חולה מאוד וראו שאני חולה ואני בדרך כלל, אומר דברים ב-בתי הקטנה,
זה היה בהושענא רבא שהמפקדים בשטח אפשרו לי יציאה הביתה למספר שעות.
הגעתי הביתה בדרך לא דרך. אני נכנס הביתה ואשתי אומרת שאני לא מרגיש טוב כי אולי יש לי צהבת, היא ראתה שעיני צהובות מאוד. אני מחבק את שני ילדי הגדולים ומתיישב על כיסא מאפיסת כוחות. אשתי אומרת לי: "שכחת שיש לך עוד תינוקת". מיד נגשתי למיטתה וליטפתיה. התקשרתי לבית חולים מאיר ובקשתי את חיילי ר"מ 2 וסיפרתי על הצוהב בעיניים ועל אפיסת כוחות.
שם אושפזתי וגלו לי בפעם הראשונה שאני עם חוסר אנזים G6pD ובגלל זה הצהבת שקבלתי הייתה קשה מאוד.
עם הבראתי החלקית הגעתי לחווה הסינית והבנתי מקרוב עד כמה מחיר אובדן היקרים בחיילים היה קשה מאוד. עד היום לפני צום יום כיפור אני מדליק נר נשמה לזכרם של חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יום כיפור בדגש לחיילי חטיבה 600 שנפלו במלחמה, שכמה מהם הכרתי באופן אישי.
19.09.2021
28.09.2020
בבוא יומי
בבוא יומי יוטבע כיפור,
כצלקת על גופת נפשי.
כמה עצוב, עיצוב חיי
חושל על סדן תותח.
טעם ימיי נושא בחובו
יפי חברות, הבנה, עשיה.
פיסת ארץ זו, שורשיי,
שזורים באהבה עזה,
לנופים, לגווני עונותיה.
נחלי ילדותי בעורקיי,
מראות חרוב ואורן עמי.
ריח חורף בחורש מחיה
טעם ליקוטי פטריות.
עד בוא יומי יוותרו,
טביעות חישולי נפשי
מוחשות, נוטלות חלקן
מסתרגות באמון, בטוב.
ערב יום כיפור תשפ"א 2020
את השיר כתב מפקד הגדוד שלי "עובד מעוז", התרגשתי ודמעתי - שלמה שפירא
צולקתי לעד, עד תומי! כולם הוקרבו לטובת קיומנו ועוד אין־ספור מלים אדירות מהמציאות. בעוד שהמציאות השוררת כאן, בהובלת קיצוניים דתיים, מחללת את שנתפש בעינינו כקדוש: ערכי האדם, ההומניזם במלוא משמעו. אלה נמוגים, ניגפים, בפני קלגסי הלאומנות...
זכור לי הרגע בו אתה אומר במילים הרגועות שלך שאחיך נהרג זה עתה וזה היה בתחילת המלחמה ולא רצית להתפנות מן הקרבות לאחור וקבלת פקודה לעבור ולפקד בבסיס ההדרכה לשריון. כמה שעות לאחר מכן בן דודי שהיה חובש קרבי גם הוא נהרג (ברמת הגולן). יהי זכר הנופלים ברוך!
שלמה שפירא
הכוח בקריאת "תהילים"
כך זכיתי לתהלים בחתימתו של הרבי מלובביץ':
במלחמת יום כיפור, חטיבה 600 גדוד 407
מספר קילומטרים מתעלת סואץ
הרגעים קשים, חלק מן הלוחמים השבים מן הקרב בהלם קרב, רועדים ומבכים את חבריהם שנפלו.
ואני חייל ב-"מאסף" הגדוד, פקיד גדודי המנסה להמשיך את משימתו ובוכה על חברים שנפלו
וממשיך בתפקידי בכל מאודי כמה שאפשר.
הגיע רגע שאני אומר למפקדי הישירים בשטח "אני לא מרגיש טוב" "איני יכול לזוז ותש כוחי" ובמלחמה ממשיכים במה שיש,
ובימים שכוחותינו מנסים לפרוץ ולצלוח את תעלת סואץ, מפקדי הישירים מקבלים מברק מקצין העיר שאשתי שילדה בת לא מזמן מבקשת אם אפשר לאפשר לי חופשה ולו ל- 24 שעות.
ובגלל שהרגשתי שאני חולה מאוד אפשרו לי חופשה קצרה. אני מגיע הביתה בדרך לא דרך, עייף תשוש בלי כוחות וכשנכנסתי, אשתי אומרת לי "שכחת לראות את הבת שנולדה"
ובאותו זמן אשתי מגלה לי שעיני צהובות מאד.
הלכתי לבקר את הרופאה שלי ומיד אומרת לי, לפי כל הסימנים והטענות, יש לי צהבת קשה ושלחה אותי לבית חולים "מאיר".
בהיותי חייל, ר"מ 2 נכנס לתמונה ובבית חולים גילו בפעם הראשונה שאני סובל מ- .G.6.P.D ובגלל זה המחלה הייתה עוד יותר קשה.
אחרי מספר ימים, הועברתי לבית חולים "אסף הרופא" כחייל חולה, שם שכבתי יותר מחודש ימים ולאחר מכן נשלחתי להבראה ב-"בית גולדמינץ" בנתניה לשבועיים.
בהיותי בבית חולים "אסף הרופא", היה ביקור רופאים עם מנהל המחלקה וסגנו, והסגן אומר למנהל המחלקה שהוא מתעתד למחרת לעשות לי ביופסיה". מנהל המחלקה משיב לו: "אני מתהלך במחלקה ורואה שהבחור החייל קורא תהלים ואין צורך לעשות לו ביופסיה.
באותה מחלקה שאני התאשפזתי, שכב ליד מיטתי גבר מבוגר ממני, שהיום אני כבר לא זוכר את שמו והיה לנו שיחות רבות ביחד. אשתו שבאה לבקרו כמעט כל יום, כמה שעות ביום, הייתה האחות (הטבעית) לאשתו של האלוף הרצל שפיר והסתבר לי שהרבי מלובביץ' הוא היה מאד בדרגה קרובה למשפחה.
עברו כמה חודשים ואני מקבל גלויה מאשתו של האיש שהתאשפז לידי, והיא כותבת לי:
"סיפרתי לרבי על תפילותיך ועל קריאת מזמורי ה- תהלים היומיומית שלך והוא שלח לך תהילים בחתימת ידו. אני מפחדת לשלוח לך בדואר. אנא ממך לבוא לקבל אותו אישית ממני." וכך עשיתי.
את האהבה בקריאת תהלים ינקתי בילדותי. בכל שבת אמי הייתה הולכת (לפעמים לבדה) לשמוע את דרוש הרב לפני תפילת מנחה בשבת. פעם נצמדתי אליה בגיל שמונה-תשע ועם כמה דקות האזנה לרב, החלטתי שאני נפרד מאמי לכמה רגעים ועובר לראות את בית הכנסת על אגפיו הרבים. פתאום גליתי בשוחה אחת בבית הכנסת, מלמד זקן עוור מאזין לקריאת פרקי תהלים מפי ילדים שגם הם באו לבית-הכנסת והמלמד-העוור תיקן כל מלה ששגו הילדים בביטוי הברתם. מאותו מעמד הייתי נצמד כל שבת לאמי לתפוס מקומי בין הילדים שלמדו לקרוא היטב תהילים בשבת.
28.09.2020
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!