שלמה שפירא
"עיראקנרול" מנסה לכבוש את השומע הישראלי.
ישנה פתיחות למוזיקה ערבית-עיראקית-יהודית , אבל אין השתלבות.
שיר אחד כמו "ויין ראיח ויין" או שניים לא יכבשו את השומע הישראלי הממוצע.
עצה ל- דוד טסה
דוד טסה, נכד למוזיקאי, דאוד אל כוויתי, שיחד עם אחיו סאלח, היו מוזיקאים נחשבים וידועים בעיראק ועם עלייתם לארץ במהרה, היתה להם פינה קבועה ב"קול ישראל בערבית", ויוצאי עיראק חיכו לה, ויש שיודעים ממקורות שונים שגם בעיראק לא מעט לא יהודים המשיכו להאזין לתוכניתם מישראל. זה שיוצאי העדה הבבלית "חיה" אותם במפגשים שונים, עד עכשיו בשמיעת שיריהם, אינה בהכרח, ששילוב הישן בתוספת משהו חדש משפר יותר את ההרגשה, ויש אומרים שהשילוב שנעשה- מערבי בווקאליות שלו ובכלים מוזיקליים חדשים (שנוספו לישנים) אינו בהכרח מוסיף . הנכד הגיע לצליל מיוחד בשירי הסבא ואחיו עד כדי "עיראקנרול". לגבי ה"עיראקים" בארץ, הם ממשיכים ומבקשים את הנוסח הישן בחאפלות שלהם ורק מעטים מהם משתלבים ב-"ישן חדש" ואפילו נהנים ממנו, למרות שבעיניהם נישמע השעטנז כגימיקאי.
גם השומע הישראלי בכלל, מוכן לשמוע שיר אחד או שניים ולאמץ אותו/ם, אבל זה רחוק מאד ש"כוויתיזם המשופר" ישתלב בחוצות זימרת שירינו.
הייתי מייעץ ל-דודו טסה, שלא יבנה על "הפרוייקט הערבי שלו, עד הסוף ואיני חושב כמוהו "שהשירים העכשוויים הכי יפים שלנו הם בערבית..." התקבלות שיר אחד, שניים או שלשה אצלנו, אצל כולנו, זה הטוב במיעוטו, ולמרות שהכל נעשה במקצועיות, במלוא המרץ ומכל הנשמה, עדיין זכורים לי אותם הערות ששמעתי מפה ומשם בעבר הרחוק והלא רחוק "אפשר להנמיך קצת את ה-VOLUME, כי זה קצת מפריע לי"...
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2011, יוני 12
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!