שלמה שפירא
"החרדים" ל- אמנון לוי, בית הוצאה כתר, הדפסה רביעית, 1988
"כל-כך קרובים אלינו, משפיעים על אורח חיינו, ועם זאת כל-כך בלתי מובנים ובלתי ידועים לו - החרדים בישראל". (מ- גב הספר)
בספר הקדשה:
להורי - גניה ואול לוי, באהבה
"...הערצה שהיא מנת חלקם של אדמו"רים חסידים ושל ראשי ישיבות ליטאים. מדובר בסוג של גילויי הערצה שאינו מוכר בציבור החילוני.אין זה דומה אפילו לנהייה של צעירים היסטריים אחר אלילי קולנע וזמר. מדובר בדבר מה שונה לחלוטין. הרבי מבעלז הופיע פעם באירוע רשמי של החסידות לציון הנחת אבן פינה לבית המדרש החדש של בעלז בירושלים, כאשר אחריו צועד מישהו עם כיסא, אם חלילה יתעייף - יוכל מיד לשבת ולנוח. בנו היחיד של הרבי מבעלז, ילד צעיר, היה מגיע ל"חדר" במונית ספישל מיוחדת עבורו. עד שלא נכנס, לא היה המלמד מתחיל בשיעור...הרבי מלובביץ' מוחזק בעיני חסידיו כמשיח, וכל אמרה שלו, כל דיבור, זוכים לתיעוד ולהערצה...כאשר מופיע הרבי מגור בציבור, נדחפים כל החסידים כדי לזכות לראותו, ומלחמה גדולה מתחוללת ביניהם. הנופלים במלחמה הזו בגדי החסידים, הנקרעים במהלך קרב ההתקרבות לאדמו"ר...צִדה האחר של ההערצה הוא הזלזול, השנאה, ההשפלה, וגם אלו, כמו ההערצה מוקצנים ברחוב החרדי. ככל שאתה מעריץ יותר את הרבי שלך, כך מוכן לזלזל יותר ברבנים אחרים...תומכי הרב שלמה גורן, כששימש עדיין רב ראשי, נהגו לכנות את הקולגה הספרדי שלו, עובדיה יוסף, בשם "קדאפי". תומכי יוסף גמלו להם בכך שכינו את גורן ואת חברי מועצת הרבנות הראשית, שתמכו ברב האשכנזי, בשם "עשרת בני המן". חסידי חב"ד מכנים את הרב שך, יריבו הגדול של הרבי מלובביץ', "אשמדאי" ו"שטן". הרב שך מצדו קורא לחב"דניקים מומרים, אפיקורסים...הרחוב החרדי הוא ארץ ההגזמות, מגזר ההקצנות, והאינטנסיביות של החיים ומהלכם העז באים לידי ביטוי לא רק בעניינים אידיאולוגיים וציבוריים, אלא גם בחיי היום-יום...
(עמודים 10-11)
...תכשיטים הם דבר מקובל ומותר, אבל גם כאן יש כללים. ב"עדה החרדית" מקפידות הנשים להשאיר לפחות תכשיט אחד בבית. המנהג קובע, שאישה חייבת שלא לענוד את אחד מתכשיטיה, זכר לחורבן בית המקדש. רוב התכשיטים ברחוב החרדי הם תכשיטים מזהב, ואם אפשר , גם עם יהלומים. פחות מזה - לא מכובד...ההזדמנות לאישה להפגין את עושר תכשיטיה ויופיים היא באירועים מיחודים, קודם כול בחגים. המקומות המועדפים להצגת ראווה קטנה זו הם מלונות הפאר, שבהם מתאכסנת האצולה החרדית שבאה מחוץ-לארץ כדי לבלות את תקופת החגים בארץ הקודש...
וכמובם שיש עניין שלם בסביב השמלות. גם כאן יש מלחמה...האויב מספר אחד בתחום זה, אויב שעליו הוכרזה מלחמת מצווה כוללת, היא השמלה מהדגם הצר והקצר..."לבושתנו ולחרפתנו יוצאות בנות ישראל לרחובות עיר בתלבושות מכוערות, נורא ואיום, וגילוי בשרן מחציפות ושפלות, ללא כל רגש בושה אנושית..., מטורפות כבהמות וחייתו יער, וריח של זוהמה משתוללת ברחובות עיר וארץ בקודש." (עמוד 80)
...לצד הרבניות הטובות, מספרים ברחוב החרדי גם על הרשעות. לאלו שמור תואר מיוחד בסלנג המקומי: "מרשעת'ה" (לבטא: מרשסה), כלומר מרשעת. כזו היורדת לחיי הרבי, ואינה מניחה לו ללמוד בשלווה. המיתוס אומר כי הרבנים הגדולים מלאי מצוות כרימון, נדיבים מעצם הגדרתם כמעט, והם רוצים לתת כצדקה את כל מה שיש להם בבית. מול רבנים כאלו מתייצבת לפעמים המרשסה, שאינה מסכימה לאבד מנכסיה. היא תעשה הכל כדי להכשיל את כוונתו הטובה...על רבניות רבות מרכלים שהן נודניקיות ורכלניות, לאחרות מייחסים גם פרימיטיביות...על הרבנית מרגלית, אשת הרב עובדיה יוסף, מספרים שכל מי שמגיע אליה הביתה, זוכה לביקורת קפדנית לפני שהוא נכנס לרב. היא מתערבת גם בניהול העניינים...חלק גדול מהסכסוך בין הרבנים עובדיה יוסף ומרדכי אליהו נזקף ברחוב החרדי לחובת נשותיהם... (עמוד 95)
...האשה צריכה להיות צנועה, כי הגבר נתפס כעיוור לעניין זה, ולפני עיוור לא תיתן מכשול. האשה נולדה כדי להיות כלי עזר לגבר, ואסור לה להיות לו למכשול. לכן אישה לא-צנועה, לא רק שאינה ממלאת את ייעודה, אלא להפך, היא מסוכנת לחברה. וכדי לשכנע את הנשים כי טבעי להן להיות צנועות, מסבירים לכל אישה כבר מקטנות, כי לא סתם ברא אותן אלוהים מצלע אדם. למה דווקא מהצלע, ולא מאיבר אחר? כי צלע האדם הוא איבר כל-כך צנוע, עד שגם כאשר האדם עירום לחלוטין, הצלע מכוסה, ולא ניתן לראות אותה...ובהומור טיפוסי יספרו את הסיפור על אותו חרד שנשאל מדוע הוא מתנגד לגיוס בנות לצה"ל. טענו נגדו: "הרי אם הבנות חונכו כראוי, הן תשמורנה על עצמן גם במסגרת הצבאית. איזהו גיבור הכובש את יצרו." כך אמרו לו לחרד בניסיון לשכנעו. והוא ענה בשקט, אך בבטחון: "לא גיבורות אנחנו מחפשים, אלא בתולות." (עמודים 73-74)
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה, 2013, יוני 15
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!