שלמה שפירא: קטעים חשובים ממאמרה של נורית גוברין-" להיות להם לְפֶה" בהסתמך על ספרו של יעקב ברזילי: "מחכה לאבי -שירים" ומי שחווה את השואה על בשרו

 נורית גוברין

קטעים חשובים ממאמרה " להיות להם לְפֶה"

על ספרו של יעקב ברזילי: ' מחכה לאבי. שירים'

יעקב ברזילי – מי שחווה את השואה על בשרו

על הטון המהלך בשיריו

על הנדבך החשוב הנוסף המוסף בזיכרון הלאומי הקולקטיבי

החששי בפני אי ההבנה של הדורות הבאים 

על הטון המהלך בשיריו

 

הטון המהלך בשיריו של יעקב ברזילי הוא המקנה להם את משמעותם המצמררת. קשה לאפיין טון זה. יש בו שילובים בלתי-אפשריים. הוא משלב איפוק, הומור, אירוניה, לעג, היתממות, אדישות, המחפים על אימה, זוועות, חרדות, סיוטים. יש בשירים מתח עצום בין טון מאופק ואפילו הומוריסטי זה לבין התכנים המתוארים בהם. יש הרגשה, שרק בעזרתו של טון משולב כזה, יש אפשרות לתאר את הבלתי ניתן לתיאור; לספר את מה שאין בכוח המילים לבטא.

 

על הנדבך הנוסף המוסף החשוב בזיכרון הלאומי הקולקטיבי

 

ספרו של יעקב ברזילי, 'מחכה לאבי', מוסיף נדבך חשוב בזיכרון הלאומי הקולקטיבי של הדור החדש ומחבר אותו לעצמו ולעברו. יותר ויותר מתבררת והולכת חשיבותם של ספרים כאלה, להנכחת ההיסטוריה הקרובה-רחוקה של עם ישראל. לא רק בשל התגברות הקולות של מכחישי השואה מבחוץ, אלא לא פחות ואולי בעיקר, התעמעמותו של זיכרון השואה מבית. ככל שמתרחקים בזמן, וככל שמתמעטים אלא שחוו אותם מבשרם, כך הולכת וגדלה הסכנה של שיכחה, השכחה, סילוף, פיחות וזילות השואה. הסימנים הראשונים כבר בתוכנו. ואיני רוצה במסגרת זו להיכנס לבעיות האקטואליות, הקשורות בהשוואות הבלתי-אפשריות, עם השואה, על כל צעד ושעל. מימין ומשמאל כאחד.

דומה, שמלחמת העולם השנייה, והשואה בכלל זה, הם מן האירועים המתועדים והמצולמים ביותר מאי פעם. ואף על פי כן, על אף התיעוד והצילום המפורטים, יש כאלה המעיזים להתכחש להם, ולהמעיט בממדיהם, בעוצמתם ובכוונותיהם. יותר ויותר מסתבר, שהמציאות והעובדות, אין בכוחן להתגבר על מגמות אידיאולוגיות, היכולות לכפור בהן ולהטותן לרצונן ואף להתעלם מהם.

ובכל זאת, לפחות כלפי פנים, ככל שיהיו יותר עדויות, מכל הסוגים והמינים, בכל אמצעי התקשורת ובספרות בכלל זה, כך יוכלו הדורות הבאים, למרות הכול, לדעת מה שאירע, להכיר במקצת את האווירה, עד כמה שהדבר אפשרי למי שלא היו "שם", ולהתקרב לאלה שהיו "שם", חוו את הנוראות, ניצלו מן התופת, והמשיכו את החיים כאן במדינת ישראל. חיים בצל העבר, תמיד בצל העבר, אבל עם הפנים אל העתיד.

 

החששי בפני אי ההבנה של הדורות הבאים

 

קיימת סכנה, שהתיאורים העקיפים והאירוניים, יישחקו בעתיד, לא יעמוד להם כוחם, ובעיקר, לא יהיו מובנים לדורות הבאים. מן ההיסטוריה של הספרות למדנו, שבמקרים רבים מאד, ואפילו לא כל כך רחוקים, דברים שנכתבו באירוניה, נתפסו כהיגד ישיר על ידי הקוראים ממרחק השנים. דברים שנכתבו כביקורת, כשאלה רטורית שהתשובה השלילית עליה הייתה מובנת מאליה בדורהּ, הובנה שלא כהלכה ממרחק לא גדול של שנים, כהיפוכה, והשתמשו בה כדי לנגח את כותבה, שכוונתו בדורו הייתה הפוכה בדיוק. מה שהוא גינה, על דרך האירוניה והפרודיה, נתפס כשבח, ממרחק השנים, במיוחד על ידי מי שהייתה להם מוטיבציה אידיאולוגית להבין את היפוכם של דברים.

הסכנה הזאת קיימת גם בספרות השואה, הנכתבת ברמזים, בעקיפין, מתוך איפוק, אירוניה והיתממות. האם יבינו בני הדורות הבאים במה מדובר? האם לא יקראו את סיפורי אפלפלד כאילו נכתבו "סתם", "בחלל ריק", כאילו אינם מכוונים למה שהתרחש בשואה? הלא כמעט ואין נזכרים בהם, ישירות, לפחות בספריו הראשונים: גרמנים, יהודים, מחנות ריכוז, התעללות!

2010, אוג׳ 21