שלמה שפירא: חוף ים / שיר

שלמה שפירא

חוף ים

חוף ים.
חוף זריחת השמש או שקיעת השמש בהתאם למקום שבו כל דבר נמצא.
חוף שׂחיית המים בחולות הנודדים.
חוף-נסות "העבדים היינו ועתה..." - אף פעם לא נהיה "בני-חורין".
חוף צַבֵּי- המים לעלייתם מן המים אל היבשה, להטיל ביציהם בשארית כוחם לְזָנַם ומחצבתם.
וזה גם חוף האדם:
חוף הבריחה של העבדות-המפרכת לעבדות-אנושית-יותר,
                  וחוף האדם המטפס מעלה מעלה גבוה גבוה לתפוס מקום קרוב לצד האלוהים.
אך צריך גם שנזכור,
זהו חוף האדם-של-מטה, חוף זלילתו וחמדנותו:
זהו חוף המשתזפים בבוקר מן השמש ובלילה מפצחים ברינה את השיעמום לרסיסי-רסיסים של בטלה,
וגם חוף של המשוגעים אל הים, כדי להוושע ממצוקת-נפש ולהגיע מעט אל שלוות-נפש, ועוד

אבל זהו גם חוף-ים-הפרטי של שנינו - חוף של שני אוהבים:
"בוא וניסע מהר אל חוף הים, כדי להספיק לראות את השמש בשקיעתה ההדורה",
"קרא לי כאן שיר שכתבת לי...",
"אני אכתוב לך שיר, ואת תנסי לכתוב לי שיר מסיפור אמיתי של אהבה",
"בואי ננסה ונכתוב על הפוקצ'ה לסלט שאכלנו הלילה על שׂפת הים, שתובלה היטב
                                                                   כשלוש שעות ממעמקי הנפש"...
ולכן, בואי ונשֵבָה,
נאכל גם הפעם מן הצומח הרענן שכאן ונוסיף עוד מ-אור-השמש העולה בשמיימיות המנגינה שבלב,
ואת המנגינה-שבלב נביאנה לחושינו כאן ועכשיו
ובשׂיחת הגלים, בנשיקות של ידידים, בליטופים של אוהבים - נביא את רֵעוּת סודות לבנו אל חוף מבטחים.
ולרגע, נעצור קמעא,
נרים כוס-יין לחיינו, לחיי אהבתנו הגדולה,
לחיים! 

נכתב היום, ה-31/5/2014 02:30