שלמה שפירא
ותשגבני - "ואני עני וכואב, ישועתך תשגבני" - תשמרני תגבהני ותשגבני ואהללך אלוהי - "הצלה" ו- "שגב" קשורים יחדיו מחבל טבורו של אדם לכל חייו - סקירה רחבה על חג השבועות
יש פיוטים שהגנו שרומממו את היהודי בגולה, שהדגישו את הנס הנסתר לישועה גלויה - אשיר לאל אשר הושיעני. היהודי מדגיש בחג הפורים ובחג השבועות שטבע האדם - אם ירצה - יהיה מסוגל לשגוב בשושנים.
מפרק אחד מתוך שלושה פרקים על שבועות ב "חגים ומועדים" בכתביו של א. ל. לוינסקי, תל-אביב, תרצ"ו, 1935 : עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות) - הייתי מקבל בלי שום כפיה ואונס את ה"דיברות", חוץ- מ"דברה אחת",...איך אפשר לצוות לאדם ולומר לו: "לא תחמוד"...וכאדם פרטי כן גם העם כולו צריך התאוות וחייב לחמוד...אין אדם בעולם , שעומד ויכול לעמוד אפילו שעה קלה ב"לא תחמוד". ואנחנו - מכל "עשרת הדברות" תמיד השתדלנו לקיים ביותר את ה"לא תחמוד""לא תגנוב" - אפילו מיליון, אפילו מקופת הקהל, אפילו מכסף-קדשים, אפילו גנבה ספרותית..."לא תענה ברעך עד שקר"- אפילו אם הוא יהודי מזרחי עני ואתה - יהודי מערבי, עשיר ותקיף, מנומס ומקולטר...(כנראה, שמדובר כאן במזרח אירופה ובמערב אירופה) / בעז (מעט פילוסופיה של שבועות) התורה והלביבות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות) ... עשרת הדברות (עוד מעט פילוסופיה של שבועות) : ...כסבורים אתם, שאני מכוון אל לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף" - טועים אתם. דיברות אלו הרי הן היותר פשוטות והיותר גסות שבכל התורה כולה, ויש שצר לי, שדיברות פשוטות כאלה באו בעשרת הדברות, עומדות בשורה אחת ונאמרות בנשימה אחת עם הדברה של "יחוד אלוה", כי אני תמיד מתפלא על חברותא זו, וכי אותו העם, שכבר היה בכוחו לעכל את "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני...אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת", עדיין היה זקוק לאלפא-ביתא זו של, "לא תרצח". "לא תגנוב"? הללו דיברות הן לבני-נח הגסים, שגם "לא תרצח", "לא תגנוב" גדולות היו להם; אבל לא לבני יעקב יוצאי-מצרים, שכבר היה להם מושג מאחדות- השם, להם, כמדומה לי, היו הדברות האלה מיותרות...הייתי מקבל בלי שום כפיה ואונס את ה"דיברות", חוץ- מ"דברה אחת",...איך אפשר לצוות לאדם ולומר לו: "לא תחמוד"...וכאדם פרטי כן גם העם כולו צריך התאוות וחייב לחמוד...אין אדם בעולם , שעומד ויכול לעמוד אפילו שעה קלה ב"לא תחמוד". ואנחנו - מכל "עשרת הדברות" תמיד השתדלנו לקיים ביותר את ה"לא תחמוד"...ואילו הייתי אנכי אז בימי משה, או אילו הייתה התורה נתונה עכשיו, ביָמַי, הייתי אומר: ריבונו של עולם, לכל מה שתאמר הרי אני בבחינת "נעשה ונשמע": "לא תגנוב", " לא תרצח", "לא תנאף", - מוטב הכל אקיים, ורק שלא תגזור עלי גזרת "לא תחמוד"!...את זו איני מקבל אפילו מתוך כפית תריסר הרים! את שאר הדברות הייתי מקבלן בכל תקפן. / "לא יהיה לך אלוהים אחרים", בלי כל שמץ תערובת של איזה שתוף, בלי צל של עבודה-זרה... / "זכור את יום השבת" - אפילו אם גוזרים עליך מנוחה ביום א', ושכר הדירה ביוקר, וזמן הפירעון של שטרות מגיע... / "כבד את אביך ואת אמך" - אפילו אם אתה כבר תלמיד או תלמידה של המחלקה השלישית בגימנסיון ואבותיך הם יהודים פשוטים: "כבד את אביך ואת אמך", אפילו אם אתה ס"ד או ס"ר ואבותיך "בורגנים"; כבד את אביך ואת אמך, אפילו בשעה שאתה אומר לתקן עולמות ואבותיך הם "ציוניים"... "לא תנאף" - אפילו עם אשת-רעך, ואפילו אם אתה חבר לחברת אהבה חופשית...
"לא תגנוב" - אפילו מיליון, אפילו מקופת הקהל, אפילו מכסף-קדשים, אפילו גנבה ספרותית...
"לא תענה ברעך עד שקר" - אפילו "לשם מצוה", שמי שאתה עונה בהם אנשים מסוכנים הם ואתה יהודי כשר ואדוק ונאמן להרשות..."לא תענה ברעך עד שקר"- אפילו אם הוא יהודי מזרחי עני ואתה - יהודי מערבי, עשיר ותקיף, מנומס ומקולטר...
"לא תחמוד"...ופה עמוד, קוראי היקר. מאי שייך?!...
בעז
"יכתבו הסופרים מאמרים וישירו המשוררים שירים לכבוד הצעירים. יהללו וישבחו ויפארו את זריזותם ורוממותם, את הלך-רוחם ומעוף-פנטסיותם, את הבנת-החיים העמוקה שלהם, את דרישותיהם המרובות, את תביעותיהם החזקות, את מגמותיהם הרחבות...ואני יהודי פשוט אני, וכמו רות בשעתה אין לבי הולך עכשו אחרי הבחורים הצעירים, אם דלים בפנטסיות ואם עשירים, וכל סימפתיותי נתונות הן להבאים בשנים, שבדרך החיים כבר צעדו לפנים וכבר אטמו, כמו שאומרים המליצים, ממנעמיהם וממרירותם וידעו להעריך את "המגמות הרחבות" ואת ה,אופקים הרחבים" רק על תכנם ולא עלפי חיצוניותם...
ואילו משורר אני הייתי, הייתי מקדיש את כנורי לא לכבוד בחורי-הבוסר, שכל כחם רק בפיהם - לדבר גדולות ולהכריז בקולי-קולות על שאיפותיהם ומטרותיהם, ומאומה לא יעשו בשביל...אידיאליהם, ומה שמבטיחים כמעט תמיד לא יקיימו, ומה שמתחילים - לעולם לא יסיימו...אלא - לבעלי כח ועצה בשנות השלשים והארבעים, שכבר ראו ימים טובים ורעים, שאומרים - מבטיחים ומקיימים, ומה שמתחילים כמעט תמיד מסיימים.
ואילו מספר הייתי, היה גבורי ברומנים לא איזה אמנון "ירוק" הרועה בשושנים, פרנט-ריק היודע רק לדבר על האהבה גדולות, לשנן את פזמונו מאה םעמים ואחת, ולזמר ולשיר ולצאת במחולות - על הרי התר והרי בשמים...אלא מודענו בועז בן שלמון, גרוש או אלמן, איש בא בשנים, בעל-בית בקהלתו, נכבד ונשוא-פנים, ולבד מזומנים עוד יש לו כרמים ושדות, ערמות וגרנות, ובפגישה הראשונה כבר נתן מתנות... ... בעלי יכולת, האומרים ועושים, המדברים ומקיימים, המבטיחים וממלאים את הבטחותיהם, יהיו אלה גבורי ספורי...
...כי ההיסטוריה - ומה גם הקדומה - היא כשדה של הפקר, וכל אחד עושה בה כאדם העושה בתוך שלו, וכל אחד רואה בה מהרהורי לבו...
...הכנוי "בעל-הבית" נעשה אצלנו בימים האחרונים לכנוי של גנאי ושל בזיון...בכלל נתנו ל"בעל-הבית" את המושג "מישצאנסטווה" בספרות הרוסים, הכל יכיל וכוללם יחד: הדיוטות גסה, הבנה צרה של החיים, אהבת עצמו במדה-מרובה, מבלי שום לב לצרכי-הצבור, הסתפקות קהה במה שיש לו, צמצום משונה של חוג המבט, קטנות המוחין וכדומה...
בעל-הבית העברי הוא במובן ידוע אידיאליסט מעשי, בעל-נסיון, יש לו האידיאל שלו, הישן-הצעיר לעולמים - תקומת עמו בגויים ותחיתו בארץ אבותיו. ועל מזבח האידיאל הזה הקריב קרבנות גדולים, ועוד עתה נכון ונכון להקריב קרבנות ולהקריב...
...ואולם בועז, בעל-הבית העברי, הכוח החושב, ועוד יותר, הפועל בעמו, - קשור הוא לעמו ולנחלתו. לעולם לא יעזבם ולא יחליפם, ובשנים הטובות, כמו בשנים הרעות, הוא בעל בעמו ובעל-בית בארצו.בועז הוא בעיני הטפוס היותר משובח של בעל-בית עברי, בתוך עמו הוא יושב ואת חי-עמו הוא חי. על ישראל דאגתו טעל ישראל פעולתו. לא יתחכם הרבה, לא יתפלסף, האידיאלים הלאומיים אידיאליו הם ממילא, ובתכון או שלא במתכון אליהם הוא נושא את נפשו...
אבל בועז לא יעזוב את רות ולא ימירנה...
אשרי זקנתנו, לא ביישה את ילדותנו.
כבוד והדר, רבותי, לבועז, כבוד והדר לבעל-הבית העברי! "
"יום יום אודה..." – שיר לשבועות אצל יהודי עיראק
שיר ששרנו בסיום "תיקון ליל שבועות" בבגדד וגם בארץ ישראל
היינו מתאספים לתיקון, בצחוק היו אומרים לאבי יצחק "זהו שיר מתן תורה" בסימנך. ואכן השיר בספרי השירים, פזמונים, בקשות ותשבחות מצוינות שתי מלים בכתב קטן ממילות השיר "סימן יצחק"
את השיר שרים בלחן מוכר.
בתיקון ליל שבועות, הגברים מתפללים ומתקנים והנשים היו יושבות בפינת-נשים ושומעות וגם הן היו ניגשות למגש, כחצי מטר קוטרו מאלומיניום ומדליקות נרות לאבות, לצדיקים ולזכר קרובים
מילות השיר:
יום יום אודה. לאל אשר בחר בנו. מן העמים לסגולה לו לקחנו. על הר סיני את תורתו הנחילנו. עשׂרת דִּבְּרות קדשו השמיענו.
צבא מרום רִבּותַיִם ירדו עמו. בעת אשר נגלה לישראל עמו. מסיני בא וזרח מִשֵּׂעיר למו. בקול שופר חזק מאד יעננו.
חרד ורגז הר סיני עת ביאתו. להנחיל דת לישׂראל סגולתו. על יד משה עבד אֶל נאמן ביתו. ושם עין בעין ראתה עינינו.
קדוש כאז תְּגלֶה מלכותך עלי. למקדשי שובה ושכון תוך אוהלַי. ולי הַטֵּה שלום כְּמֵי נהר אוּלַי. ועינינו יראו וישׂמח לבנו.
ועינינו יראו וישׂמח לבנו.
על פיוט "יום מעמד סיני" המושר לפני קריאת עשׂרת הדברות אצל יוצאי עולי לוב בית כנסת "בית-אל" בנווה-עמל בהרצליה
מלים בסימן: יצחק חזק
יותר מחמישים שנה מחלק את הפיוט לקהל המתפללים "מימון השמש" מ-נווה-עמל מיוצאי לוב
מיד עם תחילת קריאת הפרשה,
היום זה היה בפרשת "ואתחנן"
ונוהגים לשיר גם בפרשת "יתרו" וביום חג השבועות.
והרי הפיוט:
יום מעמד סיני עת בוא ברעיוני
יִמָּלאו מתני צירים וחלחלה.
צפון וימים חל ים מערב זחל
כל ממך דחל הודך בעת נגלה.
חסין יהּ שמך מלכי בפִתחך בְאָנכי
הסו יצורים כי לא יכלו מלה.
קולך כמו שמעו שחו ונכנעו
זעו וגם נעו מטה וגם מעלה.
חי אֵל קצות גדלך מי יערוך מולך
כי אין תחלה לךְ גם אין לךָ תכלה.
זאת בחזות לבי יחיל במו קִרְבי
אפחד ויבוא בי רעד ובהלה.
קושר מזמתי חוקר עלומתי
רוחי ונשמתי תודה לךָ סלה.
סיגל שפירא – על האוירה בחג השבועות לפני פרעות
'הפרהוד' בבגדד בשנת 1941
קטע מהסיפור "דבש מר" שנכתב על ידי סיגל שפירא
ומופיע בספרה "הבוסתן"
... חג השבועות עמד בפתח. בגדאד עטתה את שמיה הבהירים, האוויר התנער מהאבק הצהוב, אבק המדבר, ונעשׂה צלול וקל, אך לבם של תושבי הרובע היה כבד. הפחד כבש את לבותיהם, הם לא הצליחו להרחיק את הדאגה, שדבקה בהם. הסכנה הייתה מוחשית: ברחובות צעדו נערים וצעקו ססמאות נגד הזרים. הגולים, שתלו כינורות על נהרות בבל, חיו בעיראק משך דורות והכו בה שורשים: שורשי תרבות, חכמה ונפש, הפכו פתאום נטע זר המשווע לרחמים. במצוות הרב, שנשׂא דברו ביום השבת, מסרו את גורלם בידי שמיים ופנו להיערך לחג. בשווקים רבתה ההמולה, תגרנים הציעו מרכולתם בסלסולים ובחרוזים. פרות הקיץ פרצו בצבעוניותם אל כל עובר ושב, משוועים אל הזנביל (סל נצרים) שבידו. הנשים חזרו מהשוק סמוקות לחיים כמו הפרות שבזנביל, ומיד החלו בהכנת הבצק של הקאהי - בצק עשיר בחמאה. בבוקר החג ישכימו עקרות-הבית לקבל את פני המשפחה בניחוח של הקאהי, כפלי הבצק ישׂחו בתוך חמאה זהובה מבעבעת ויחייכו מהמחבת, וקאהי חם וריחני יונחת ביד אוהבת לצלחות לפני בני המשפחה, היושבים סביב שולחן הבוקר, ומיד שופעים על הקאהי רוטב סמיך מתוק כמו דבש מתובל בהֵל, והריח ימלא את הבית ואת חדרי הלב. חג השבועות היה גם חגו של אבו-ג'אסם. לפני החג קיבל תשורה גדולה יותר מאשר בשנה הקודמת. תושבי הרובע ידעו שהם נתונים לחסדיו וקיוו שרוחב-לבם ישכיח את שׂנאתו ולו רק בימים אלה, ואולי יעמוד להם בשעת צרה, אם לא למענם- למען שאר העידנים העתידים לבוא. אך ככל שתפח כיסו תפח גם חזהו, וככל שנשבו רוחות רעות מבחוץ ירק פיו יותר קללות. הוא התהלך בשכונה ורובהו הטעון על שכמו כדי שמוראו יהיה על הכול, וטען את רובהו בהתרסה דווקא ליד בית-הכנסת כשנאספו הגברים לתפילה. הנשים עקבו אחריו מבעד לחרכי התריסים והתנהגותו עוררה בהן צורך לפרוס ידיהן לשמיים לבקש רחמים, ולשפוך עליו קללות מתחת לעבאייה...
שלמה שפירא
מכלכל חיים בחסד (שיר)
מרים – אישה קשישה ילידת בגדד, אמרה בגאווה בתוכניתה של "תום יער" – "פעם קראו לי טרזן...".
בפרשת השבוע הזה - "אברהם אבינו" הקשיש מחזר אחרי אורחים להיטיב עמם, בלי שמתחשבן עם מצב של "ביצה ותרנגולת", עם "הלם הלבד שאחריה התעשתות". יש כאן: סיפור-פרודיה-טרזני גם נכון עכשווי על שמירת נאמנות לאלוהים. "סיפור טרזני" מתרחש בין התפרקות להתרפקות.
גם פרשת "סדום ועמורה" "סיפור טרזני" שמתרחש בין התפרקות ברוע שהיה ב- "סדום" להתרפקות עתידית הקשורה להופעתה של "רות המאביה".
קשיש אני – ערום בשיירתי, מבקש להמשיך להיות נאמן לעצמאותי, לדדות עם אהבתי ולהישען על עוגן משלי. כל עוגן ועצמאותו.
12.11.2022
שלמה שפירא
מתגעגע מתאהב
מתגעגע מתאהב
רב הברק רב הגעגוע
איש ממנגינת לבו שר לה שוב ושוב:
אישה מקורית
עובדת קשה כ- רות המואביה ולא רק בשדה
האם היא עייפה
האם חלומותיה כמעיין המתגבר
מתן בסתר אהבתה
תוצרת עמלה בסלה על כתפיה
רוקדת אור
תקוותה אצילות...
בועז - איש עובד השדה התנ"כי היה שמח לפגוש אותה
לראותה בת-מלך
מאהבתה נולד דוד מלך ישראל.
כמו אז כן היום:
שמח אני בבואה
בואי כלה.
10 ביוני 2024, 22:19
