שלמה שפירא
יושב לי על ספסל עם מקל הליכת הנדודים שלי
יושב לי על ספסל עם מקל הליכת הנדודים השבוע בערב יום רביעי במרינה בהרצליה. הרבה ערבים - ילדים צעירים וזקנים פוקדים את המרינה ומשתלבים בהליכה יחדיו לאורך המזח. באה אישה ערבייה עם בנה הצעיר ושאלה אם הם יכולים לשבת על אותו ספסל. עניתי "עלא עיני ועלא ראסי". פתאום עיניי וראשי מבולבלים : ערבייה יפת-עיניים, צעירה, עם עיניים יפות, עור פניה בהיר, מנהלת בית-ספר בירושלים מטיילת בהרצליה. על מעקה המרינה כתוב: " אסור לצוד דגים במרינה" ואני הכרתי עם השנים שבאים אנשים בעיקר דתיים יהודים עם הלחם הנשאר המיותר שלהם ומאכילים את הדגים במרינה, גם צפרים כמו דרורים משתתפים בסעודה.
אישה יפה הערבייה הצעירה, מכוסה מכף הרגל ועד הראש ורק עיניה היפות בורקות וזועקות ביופיין. היא מנהלת בית-ספר בירושלים. שאלתי לשמה והיום איני זוכר את שמה. שאלה לשמי ושוחחנו בעברית ובערבית ותהתה עד כמה אני מבין ערבית. כשאמרתי לה שתורגמו מהספרים שלי שירים שלי מעברית לערבית וגם הספר שכתבה אשתי בעברית תורגם לערבית ולאנגלית, הייתה התעניינות מצדה על כתיבתי ואפילו נכנסה לראות את הבלוג שלי המופיע ב-גוגול. מה יהיה בהמשך שיחתנו - האם התקרבו הלבבות בין יהודים לערבים? יש יחסים הניזונים ממתח ! והכל מן אללה !
חוקי טבע בעולם הזה: " היום אני פה ומחר איני יודע איפה אני. " "נופלים ולומדים לקום"
בכל מקרה, ממשיך ואמשיך לבדי בלב כל סערה ! אני גם בין החולמים שיהיה טוב שיהיה טוב.
