שלמה שפירא
| הכרותי את סמיר נקאש - דברים שהשמעתי בערב עיון לזכרו של הסופר סמיר
נקאש ז"ל ביום שלישי ,31 בינואר 2006 בבית "מרכז מורשת יהדות בבל " באור יהודה
(L. to R.) Prof. Moreh, Dr. L. Dabby-Joury, Dr. Z. Yehuda
January 31, 2006: A study evening in memory of author Samir Naqqash was held at the Center. The speakers were: Prof. Shmuel Moreh, Dr. Lillian Dabby-Joury, who lectured on the themes in Samir Naqqash’s writings, Shlomo Shapira who described his encounter with Samir Naqqash, and Benjamin Rish, who gave a talk about the characters in the story collection of Prophecies.
Yigal Loushi - Nehardea Magazine
הכרתי את סמיר בשנת 1986 כשהייתי מעל
גיל ארבעים וחמש.תוך כדי כתיבת שירים בשנות השמונים-תשעים. כתבתי גם ביקורות על
ספרים. הייתי בוחר ספר ,כותב עליו ושולח את הכתבה לעורך ורק לאחר אישור פרסומה
,הייתי מצלצל לביתו של היוצר ומודיע לו ,ערב לפני הפירסום שיראה את
כתבתי-למחרת-בעיתון. וכך היה עם סמיר. ב-19.9.1986 התפרסמה כתבתי בעיתון "דבר" על
ספרו של סמיר "יום שתבל הרתה והפילה בו", (סיפורים עיראקיים), מערבית: רות נקאש
והכתבה נקראה "מסעות לתוך הנפש".
כך התוודעתי לנפשו של סמיר והראיתי
איך,למשל,שבשלוש שורות וחצי ,סמיר הביע את התחושות הבאות : דממה,מועקה, תעייה,
הרחקה, נוגות פנים, נאלמות, כניעה, אופל מחשבות, אבק-מחשבות, אבק-מחשבות-אפל,
כפייה, צוננות, פתיחת פיות וכל זה באוירה של השתלטות, של חג ולא חג , האדרה ואי
האדרה, דממה או אי-דממה,מועקה או אי מועקה, תעייה או אי תעייה, צוננות או אי
צוננות...ושאלתי אז את השאלה כמה רגש ונפש עשירה יש לבן אדם הזה וכמה חובק הוא בכל
משפט ומשפט תוכן ומשמעות. עד אז שנינו לא הכרנו אחד את השני ובאה הכתבה (גם סמיר לא
ידע שאני עומד לכתוב על ספרו וגם לא הכרתי אותו), ולסמיר היא באה בהפתעה גמורה.
פתאם גיליתי אדם איכפתי, רגיש ,פתוח, איש אשכולות מבריק, שמדבר אליך בגובה העינים
ומאז הפכנו ידידים. נפגשנו עשרות פעמים והיו לנו שיחות וגם התכתבנו. לסמיר היתה אמת
מוצקת משלו ולא פעם הרגשתי שהאמת שלו נוגעת בנקודותיה, באמת שלי. ידיד אצל סמיר הוא
חבר טוב , הוא ידיד במלוא מובן המילה. הוא העריך ידידים ויחסו לידידים היה כמו אל
אחים ואני יודע שהיו לו גם ידידים רבים, וזאת מהתרשמותי האישית.
סמיר היה סתגלן עם כושר הסתגלות אדיר ,
שלמרות אי התאוששותו מחילופי התרבויות עם כל ההשלכות מכך, שהשפיעו גם על מצב
בריאותו הוא עמד כחומה בצורה בפני מצבים רבים, גם גדולים וגם קשים.
סמיר היה נדבן של אינפרמציה. הוא תרם
מעושרו הרוחני לכל איש , גם ליוצרים אחרים, גם לחוקרים טובים ורבים וכולם יצאו
נשכרים מחילופי השיחות עימו.
סמיר היה ישיר בדיבורו, מבקר ישיר בפני
שומעו, לא חשש מאיש, ואת דעתו לא שינה בפני אינטרס זה או אחר. מבקר קשה היה כי היה
ענייני והתבסס על עובדות ועל הבנה עמוקה ומעמיקה מסוג אחר. הוא היקשה על אחרים כי
הוא היקשה גם על עצמו.
סמיר היה יהודי חם ושורשי ברמ"ח אבריו ,
והעלה על נס את השורשיות היהודית הבבלית ומעולם לא הרגשתי התכחשות ליהדותו. היתה לו
בעייה עם הסגירות הציונית של הארץ, שלא מאפשרת לו את המרחב התרבותי האדיר שמסביבו
שיכול היה להיות בו כדי שגם שם תגיע תרומתו ויוודע חלקו בהפריה ההדדית
החשובה והמכובדת. עובדה היא, שניסה לפרוץ חומות ושממונות בכוחות עצמו ולבד ויהי
מה. לדעתי, למרות קו התפר הדק הבעייתי מהיהדות לציונות -בו!, הוא אהב מאד את הארץ,
למרות שלא הביע זאת במפורש.
סמיר היה יודע להביע הערכה להערכה. דיבר
ושיתף אותי עם הערכות שרוחשים לו הרבה ידידים בארץ ובחוצה לארץ, ביניהם גם יוצרים
וחוקרים מן השורה הראשונה. תמיד נשלפו בשיחותינו שמות של ידועי שם בארץ ומחוץ לארץ
מתחומי הספרות והתרבות הערבית.
סמיר היה איש משפחה שדיבר על משפחתו
הצרה והמורחבת באהבה רבה, הזכיר הרבה את דודתו,שכנראה, היתה שותפה לנבכי נפשו. הוא
תמיד הזכיר בפני את מצוקתו הכלכלית בכאב עמוק ותמיד שאל איך שיוצר רציני בעל שיעור
קומה כמותו אינו יכול להתפרנס רק מיצירתו ושצריך להלחם ולהשיג את פרנסתו מהרבה
חלטורות צדדיות (בעיקר תרגומים) שמקטינות את זמן כתיבתו וזאת בכדי לגדל את ילדיו
הקטנים בכבוד והעלה על נס גם את תרומתה של אישתו לכך, שעובדת היא גם יותר קשה.
אני מרגיש שבחייו לא כל כך התאדרה תהילתו
הספרותית האמיתית. יוצר-ארי-ענק בדורו שידע מה כוחו ומה גודל תרומתו, אבל כשהיה בתוך עמו ובתוך סביבתו הרגיש יובש נוראי, כבתוך סירה בודדת בלב ים, וניסה וניסה בכל כוחותיו להרים מפרש, לחולל רוחות אדירות כדי להחזיר את ערכו המוחלט היבשתי אל יבשתנו ואל תרבותנו. חבל מאד שאנחנו לא השׂכלנו להתאים את גלגל השינים של מורשתנו היהודית הבבלית לגלגל השינים של סמיר בסינכרוניזציה מתאימה כי היינו נשכרים מאד. בכל זאת,אני רוצה להזכיר את צוואתו התרבותית "אותך היהודי יוצא עיראק, ספרי ויצירותי הם עשויים לעניין באופן מיוחד, שכן, בספרי אני מנציח את הדמות היהודית העיראקית, את להגי דיבורה,את מורשתה ואת כל הקשור ביהדות זו..." סמיר הבטיח וקיים ומה נעשה אנחנו? יהי זכרו ברוך ותהיה מורשתו התרבותית שזורה בתרבותנו.
*****
סמיר נקאש היה, כמדומני, אבי הרעיון להגדרת עצמו "יהודי-ערבי" והיום ישנו "גל" הזה מניף את דגלו!
גם לאחר עשרות שנים של התערות והתבססות של העדה העירקית בציבוריות הישראלית, עדיין
קיימת בחישה בשטח ובמציאות היומיומית לגבי זהותה של העדה העירקית. בין היתר כזאת
המנצלת את שאלת הזהות כדי לזכות במאבקים פוליטיים או אישיים לאחרונה התקיים כנס
מטעם האגודה לעידוד המחקר הספרות והאמנות (אח"י) מיסודם של יוצאי עיראק בישראל, שבו
חולקו פרסי האגודה לד"ר צבי יהודה, על תיעוד ומחקר תולדות יהדות בבל, למר צבי
יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים בטלווזיה, ערוץ 10, למר שאול מנשה, פרשן מדיני
בקול-ישראל בערבית, לפסלת חנה שחר-מטלון ולצייר עובדיה שזר. דר" ליליאן דבי-גורי,
מאוניברסיטת בר-אילן, שהיתה יו"ר ועדת הפרסים, הדגישה בנחרצות, כי "לא יהודים-ערבים
אנחנו, אלא יהודים יהודים, וזאת קביעה חד משמעית". האמת היא, שרווח לי. גם לאחר
עשרות שנים של התערות והתבססות של העדה העירקית בציבוריות הישראלית, עדיין קיימת
בחישה בשטח ובמציאות היומיומית לגבי זהותה של העדה העירקית. בין היתר כזאת המנצלת
את שאלת הזהות כדי לזכות במאבקים פוליטיים או אישיים. כתב העת "מחקרים פלשתיניים",
המציע פרספקטיבה מחקרית ושיח אקדמי בסוגיות חברתיות, פוליטיות והיסטוריות הנוגעות
לסכסוך הישראלי-פלשתיני, שיצא בהוצאת מרכז מדהאל-כרמל, בעריכתו של פרופ' רמזי
סלימאן, מביא שני מאמרים בנדון, אחד של פרופ' יהודה שנהב מאוניברסיטת תל-אביב,
הטוען שיש יהודים-ערבים בישראל, כאשר לעומתו פרופ' יואב פלד מאוניברסיטת תל אביב
קובע שאין יהודים-ערבים בישראל. בשנים האחרונות הפלשתינים לא בוחלים בשום מדיום כדי
לחזק את הזהות הפלשתינית ואשרורה בשטח, והם חוגגים על הגל הזה של ה'יהודי-ערבי'.
יותר ויותר אנחנו שומעים ערבים ישראלים המגדירים עצמם 'ערבים-פלשתינים'. בחודשיים
האחרונים הוקרן מספר פעמים על מסכי הטלוויזיה סרט על הבחינה מחדש של יוצאי עיראק
לגבי הגדרתם. בין המשתתפים בסרט ארבעה יוצרים חשובים וידועים מיוצאי עיראק: שמעון
בלס, פרופסור לערבית באוניברסיטת חיפה, שמכנה את עצמו לאורך שנים 'יהודי-ערבי'; סמי
מיכאל, משה חורי והמנוח סמיר נקאש. יש לזכור שלאורך השנים פעילים מזרחיים ואנשי
אקדמיה אחדים ראו בחיוב את הקטיגוריה 'יהודים-ערבים', כאשר הדגש הוא על הקירבה
התרבותית שבין יהודי ערב לערבים. ההתעמתות העכשווית על הזהות, בהתפתלות חמקמקה
בדרכים פילוסופיות, סוציולוגיות וכו', חייבת להיעצר בהסברה נכונה, תוך הצבעה על
האבסורדיות שבדבר. בספרו של סמי מיכאל "חצוצרה בואדי" משתקף אותו ילד המרגיש שבין
ערבים הוא יהודי ובין יהודים הוא ערבי. מאז שום דבר לא נלמד מכך. סופר חשוב כמוהו
במקום לחזק את הזהות היהודית, מתעסק בשאלת העוול. והרי אנחנו יודעים עד כמה שאלה זו
מורכבת לשני הצדדים החיים בארץ הזו. זה שנמנע מזהות יהודית, ואפילו מהזהות
האבסורדית "יהודית-ערבית", ונאחז בקרנות המזבח של "הזהות הישראלית" ,"אני לא יהודי
ערבי, אני ישראלי", אינו חשבון הנפש הנכון, בייחוד שדווקא הזהות היהודית היא שאפשרה
ומאפשרת לו מרחבי מחייה ויצירה מכובדים ואמיתיים. בואו נשאיר את "היהודי הערבי
האחרון" בבגדאד אתמול (כך התבטא פרופ' ששון סומך עם צאת ספרו "בגדאד אתמול", בשנת
2004 ) ונתמקד ביהודי בישראל כאן ועכשיו, הנאבק על קיומו והישרדותו, וכך יתחזק עמנו
בימים קשים אלה.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!