שלמה שפירא
מעט מהכרותי את אלי עמיר
לפני יותר מ-כשלושים שנה ושמו של אלי עמיר היה בפריצת סערה בספרות הישראלית ואני הייתי בחיתולי כתיבתי והוזמנתי לפגישה בירושלים במסגרת דיון על יצירות סופרים יוצאי עיראק במסגרת פורום מצומצם של "האגודה האקדמאית של יוצאי עיראק" בראשותו של שמואל מורה. ובפורום נכח גם אלי עמיר. ורק אז נודע לי -מקרוב - מי האיש. לא הכרתי אישית את אלי עמיר קודם וספרו הראשון - תרנגול כפרות - הוא שהפציע בי את גדולתו ואת גודלו הספרותי. באותו פורום בירושלים - לתומי אמרתי: "שקראתי את ספרו של 'אלי עמיר' "תרנגול כפרות" ואני תוהה מאד איך ספר ראשון מוקדש למישהו שלא מבני המשפחה הקרובה והוקדש, למשל, במקרה הזה, ל'לובה אליאב'. אני הדגשתי שהייתי נוהג אחרת וכששאלתי יוצאי עיראק אחרים: איך עלי לנהוג אם אני עומד להוציא ספר? השיבו כולם בלי יוצא מהכלל "מקדישים לאשה , לילדים להורים ".
תשובתו אז היתה מתחמקת ולא השביעה את השתאותי, כי חשבתי שאלי עמיר ואנוכי יכולים להיות ידידים ל"עט" וגם למעלה מזה, שהרי ניתן להחליף ברכות ולחזק את "ידו הכותבת של האחר, בידיעה, שכל אחד כותב לפי יכולתו הספרותית, זמנו הפנוי וגם ולמרות "ראייה אחרת" את פני הדברים וכו'.
אבל אני לא הרגשתי זאת - אני! - שזה גם כך מצידו. צריך גם לזכור, ש-אלי עמיר, זכה לקירבה מיוחדת מצד "האקדמאים יוצאי עיראק" ומצד "פעילי הציבור יוצאי עיראק" ובכלל מצד "עמך" הבבלים, - אני זוכר מקרה:
מישהו יושב וכותב כל מלה בכנס על יהודי עיראק ב"מרכז מורשת בבל". ובא מארגן הכנס 'יצחק אבישור' לבקש בלחש ממני שלא אכתוב (משהו!) את מה שאני שומע בכנס. ואני מצביע על אלי עמיר שגם הוא ישב וכתב. וזה לא עזר - אני הפסקתי לכתוב ו-אלי עמיר המשיך לכתוב. תשאלו מדוע? אמרו לי לאחר מכן: ככה!
אני מרגיש שאם מישהו מביע את דעתו-הבנתו, ולא במטרה של קינטור וכו', אלא מתוך העמדת דברים, אולי בצורה אחרת, אינה צריכה לשבש "הסתכלות אישית עניינית", ולהתייחס בזלזול על דברים של אחרים.
למשל, על "תפיסתי" את האלוהים שעלה מעיראק ב"עלייתו" לישראל, היתה עמדתי שונה מ-אלי עמיר ואני הבעתי זאת: "כשאני קורא את 'תרנגול כפרות' ל-אלי עמיר, אני מתחלחל ממשפט ההקצנה בספר "אין אלוהים, אין אלוהים! אלוהים מת!...הם הרגו את אלוהים, ולמרות ה"תרנגול קטוע הראש" ובסיטואציה זרה-חילונית-כופרת, הרגשתי מהספר שהסופר שחט בגדול ובגדול בהגזמה מאוד את אלוהים." - דעה זאת לא היתה אהובה על אלי עמיר.
מעט מהכרותי את אלי עמיר
לפני יותר מ-כשלושים שנה ושמו של אלי עמיר היה בפריצת סערה בספרות הישראלית ואני הייתי בחיתולי כתיבתי והוזמנתי לפגישה בירושלים במסגרת דיון על יצירות סופרים יוצאי עיראק במסגרת פורום מצומצם של "האגודה האקדמאית של יוצאי עיראק" בראשותו של שמואל מורה. ובפורום נכח גם אלי עמיר. ורק אז נודע לי -מקרוב - מי האיש. לא הכרתי אישית את אלי עמיר קודם וספרו הראשון - תרנגול כפרות - הוא שהפציע בי את גדולתו ואת גודלו הספרותי. באותו פורום בירושלים - לתומי אמרתי: "שקראתי את ספרו של 'אלי עמיר' "תרנגול כפרות" ואני תוהה מאד איך ספר ראשון מוקדש למישהו שלא מבני המשפחה הקרובה והוקדש, למשל, במקרה הזה, ל'לובה אליאב'. אני הדגשתי שהייתי נוהג אחרת וכששאלתי יוצאי עיראק אחרים: איך עלי לנהוג אם אני עומד להוציא ספר? השיבו כולם בלי יוצא מהכלל "מקדישים לאשה , לילדים להורים ".
תשובתו אז היתה מתחמקת ולא השביעה את השתאותי, כי חשבתי שאלי עמיר ואנוכי יכולים להיות ידידים ל"עט" וגם למעלה מזה, שהרי ניתן להחליף ברכות ולחזק את "ידו הכותבת של האחר, בידיעה, שכל אחד כותב לפי יכולתו הספרותית, זמנו הפנוי וגם ולמרות "ראייה אחרת" את פני הדברים וכו'.
אבל אני לא הרגשתי זאת - אני! - שזה גם כך מצידו. צריך גם לזכור, ש-אלי עמיר, זכה לקירבה מיוחדת מצד "האקדמאים יוצאי עיראק" ומצד "פעילי הציבור יוצאי עיראק" ובכלל מצד "עמך" הבבלים, - אני זוכר מקרה:
מישהו יושב וכותב כל מלה בכנס על יהודי עיראק ב"מרכז מורשת בבל". ובא מארגן הכנס 'יצחק אבישור' לבקש בלחש ממני שלא אכתוב (משהו!) את מה שאני שומע בכנס. ואני מצביע על אלי עמיר שגם הוא ישב וכתב. וזה לא עזר - אני הפסקתי לכתוב ו-אלי עמיר המשיך לכתוב. תשאלו מדוע? אמרו לי לאחר מכן: ככה!
אני מרגיש שאם מישהו מביע את דעתו-הבנתו, ולא במטרה של קינטור וכו', אלא מתוך העמדת דברים, אולי בצורה אחרת, אינה צריכה לשבש "הסתכלות אישית עניינית", ולהתייחס בזלזול על דברים של אחרים.
למשל, על "תפיסתי" את האלוהים שעלה מעיראק ב"עלייתו" לישראל, היתה עמדתי שונה מ-אלי עמיר ואני הבעתי זאת: "כשאני קורא את 'תרנגול כפרות' ל-אלי עמיר, אני מתחלחל ממשפט ההקצנה בספר "אין אלוהים, אין אלוהים! אלוהים מת!...הם הרגו את אלוהים, ולמרות ה"תרנגול קטוע הראש" ובסיטואציה זרה-חילונית-כופרת, הרגשתי מהספר שהסופר שחט בגדול ובגדול בהגזמה מאוד את אלוהים." - דעה זאת לא היתה אהובה על אלי עמיר.
ומקרה שהיה, שעורר בי שאט-נפש:
יושבים ב"בית הסופר" בוועידת הסופרים,
לפני כעשרים שנה, -בערך- , יושב אלי עמיר בשורה ובכסא ליד המעבר, והוא מסתכל אחורה,
ורואה אותי יושב באמצע השורה-מאחור-ואומר לי "קח, את הפתק ל "יושב-ראש הכנס".
הסתכלתי עליו, בתימהון ואפשר היה בי גם קצת בוז כלפיו, - אלי עמיר ה"נזיל" ו"הקרוב"
אינו מכבודו לקום ולהגיש פתק, ומבקש "משרת" לכך!
למאמר מגזין "אלי עמיר – הנשיא התשיעי" של אורי קציר מיום 2/9/2006, ולאור תפיסתו הפוליטית מן הספרות:
בייחוד ממה שקורה אצלנו היום בחיים הפוליטיים:
"אין עם מי, בני. זו פקעת שאבדו קצותיה.
המפלגות חילקו ביניהן את היהודים."
"זאת דמוקרטיה ," אמרתי.
"דמוקרטיה? כל סוס מושך לכיוון
אחר," אמר אבא."צריך להתארגן," אמרתי.
"לעזאזל הם ולעזאזל הדמוקרטיה.
הפקרות..."בבגדד לא הסתכסכו יהודים עם יהודים כמו המפלגות כאן," ענה
אבא.
להתארגן!!!!
להתארגן!!!!
ואם צריך להתארגן, צריך באמת להכיר את האחר, לדעת את האחר, להיות נזיל כלפי האחר, להיות קרוב אל האחר ולא לכפות שיהיה משרת האחר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!