שלמה שפירא
יומן דרך" ל- ראובן דן
עריכה: גדעון דן, עם תוכן עניינים ומפתח שמות ל-אישים, מושגים ומקומות, הוצאת השילוש הקדוש, 2006
בספר הקדשה:
לרעיתי תקוה
ולילדים: גידי, אוסי ומיכאל
שליווני לאורך כל הדרך
בעותק הספר שבו עיינתי היתה הקדשה אישית בכתב-יד של המחבר:
לאיסר חלמיש
בהוקרה
ראובן דן
פרדס-חנה 5.9.06
עמוד 23:
אבא מקבל את צלב הברזל מדרגה ראשונה -
אבא עבר בשלום את השנים הקשות 1917-1918 בחזית המערב, ובאחת ההזדמנויות אף זכה בצלב הברזל מדרגה ראשונה כאות הצטיינות. אות הצטיינות זה הוענק לו ע"י הקיסר הגרמני בכבודו ובעצמו (אותו קיסר וילהלם השני מסיפור הברכה באוניברסיטה), בגין מעשה גבורה עילאית...אות ההצטיינות של צלב הברזל ממדרגה ראשונה, שהיה בסולם העליון של אותות ההצטיינות הגרמניים...
עמוד 32:
לאחר שפרטתי, באריכות מה, אעבור לתאר את שנות ילדותי הראשונות בגרמניה. כאמור נולדתי ביום 21.11.24 בברסלאו, אבל הורי התישבו באותה עת בעיר אופלן, אופולה בפולנית, שהיתה בירת מחוז שלזיה העילית. אבא היה כבר עורך דין מצליח, וכפי שספרתי לעיל, ועוד ידובר בכך הרבה, פעיל גם בתנועה הציונית וגם בתנועה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית...
הואיל ובמשך הזמן היה צריך גם "לחנך" אותנו, וזאת לאור השקפתן הציונית של אבא, שראה, כפי שעוד ידובר בכך, בהגשמה בארץ ישראל את המטרה העיקרית של הציונות, הרי שחינוכנו היה שונה מחינוכם של יתר בני הסביבה. כאשר הגיע הזמן שנתחיל ללכת לגן ילדים, הקים אבא עבורנו ובביתנו גן ילדים יהודי-ציוני מיוחד, ולשם כך הביא במיוחד עבורנו גננת יהודית מארץ ישראל. שמה היה אסתר שיבשיבה והיא הגיעה מבן שמן...
כדי להבין את משמעותו של "מוסד" מעין זה בסביבתנו, צריך לזכור כי באותה תקופה כאמור היתה מרבית יהדות גרמניה מתבוללת בעיקרה, והרעיון הציוני היה זר לה לחלוטין...כאן מתעוררת השאלה מדוע בכלל המתין אבא עם עליית משפחתו עד לשנת 1933?...אחרי שתיארתי בפרטי פרטים את אורח חיינו באותה תקופה, בשנים 1924-1933, ארחיב קצת את הדיבור על קורות המשפחה באותן שנים...
עמוד 403:
...אין צורך לספר על התגברות הלאומנות במעוט הערבי בארץ. זאת ביחוד בשנים לאחר פרוץ מלחמת של"ג. חמור היה כאשר דברים אלה התחילו לבוא לידי בטוי גם בין כתלי בית המשפט. אמנם טבעי היה שמספר עורכי דין בני המיעוט הערבי באזורנו יגדל (אזור חדרה-פרדס חנה), וזאת עקב העובדה שבתחום השיפוט של בית המשפט בחדרה בני המיעוט הערבי יגדל, וזאת עקב העובדה שבתחום השיפוט של בית המשפט בחדרה בני המיעוט הערבי מהווים 45% מהאוכלוסייה. בעבר ידענו לשמור על יחסים טובים, אבל הנימה הלאומינית ברחוב הערבי הדברים התחילו להשתנות: הואיל ורוב עורכי הדין לוקחים, באופן טבעי, חלק בפעילות הפוליטית, ורוב עורכי הדין בני המיעוט הערבי היו שייכים דוקא לזרמים הקיצוניים, וביחוד לאותה קבוצה שקראה לעצמה "בני הכפר,, שסרבה להכיר בקיומה של מדינת ישראל, הרי שהטונים בבית המשפט נעשו לעתים צורמים ביותר. גם חלק ממנהיגי התנועות הקיצוניות, שלפעמים הופיעו על דוכן העדים, לעתים כנאשמים 0חלקם גם חברי כנסת שבה נשאו לעתים נאומים חוצבי להבות נגד עקרונות היסוד של המדינה) - לא הקלו עלינו, והיה עלינו להלך על חבל דק, כדי שהצדק לא רק יעשה, אלא גם ייראה. לא יפלא לכן כי זמן קצר אחרי תחילת מלחמת של"ג, בחפוש שנערך אצל אחד מעורכי הדין הערביים המובילים באזור, שהיה חשוד בהשתתפות ובארגון קבוצה שעסקה, בין היתר, באיומים ובסחיטות נגד אזרחים ערבים שלווים - מצאה המשטרה מעל כסאו במשרד, לא פחות ולא יותר מאשר דגל אש"ף עם תמונתו של יאסר ערפאת! היום אין בכך משהו מיוחד, אבל באותה תקופה, כאשר אש"ף היה עדיין ארגון טרור לפי החוק, איני יודע איך דבר כזה עמד עם שבועת האמונים של עורך הדין, שנשבע בין היתר, לשמור אמונים גם לחוקי המדינה!...
עמוד 512:
הלילה, בחצות, יפוג סופית תוקפו של המנוי שלי, כשופט בקצבה של בית המשפט לתביעות קטנות בחדרה. אני כותב את הדברים היום, אם כי את הפרידה "הרשמית" ערכו לי בבית המשפט כבר לפני שבועיים, ביום 13.7.04...בשעות הצהרים הגעתי הביתה, ותקוה קיבלה אותי בנשיקה חמה ביותר - ובכך צייננו שנינו סיומה של תקופה בחיי, שנמשכה כמעט 24 שנים.
קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה 2013, אוק׳ 1
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!