שלמה שפירא: תגובות מקוראי הבלוג שלי לחוות דעה על "חינוך"

שלמה שפירא

ביקשתי תגובות מקוראי הבלוג שלי לחוות דעה על "חינוך"

***

רנה דרור , 12:34 25/10/2008: על איזה מחנך אתה נופל?: "מורה בינוני אומר. מורה טוב מסביר. מורה מצוין מדגים. מורה מושלם מעורר השראה", ויליאם ארתור וורד.

שלמה שפירא , 18:53 25/10/2008: לרנה , פשוט וקולע ! שירבו מורים טובים ומעוררי השראה.

***

שלמה שפירא , 12:44 25/10/2008: לחשוב- איך למנוע עוד התדרדרות ועוד התרדרות בחינוך בישראל . קל להגיד שיש חינוך בישראל - עד כמה מעמיק או משטיח לעומת שנים עברו? חינוך טוב אין לנו וחבל !

תשובה:ללא שם , 04:12 26/10/2008: הפעם אני מוחה, לפי דעתי הבעיה לא עם המורים, הבעיה היא דווקא ההורים, התלמידים ומעמד המורה. כיום מערכת החינוך משפילה ומבזה את המורים, אין להם שום יכולת להתמודד עם התוצר האנושי של כל בית בישראל. אפשר להגיד את זה כפי שהייתי מתנסחת בצבא. לא צריך מדני"ת בכל מושב אלא בכל משפחה. ההורים היום שכחו שהם המחנכים. לא מחנכים בבית הספר ולא המשטרה ולא בתנועת נוער, הכל זה רק השלמות, ניואנסינים למחנכים האמיתיים- ההורים. ההורים היום אגואיסטים, הם מתנשאים על המורים כשהמשכורות שלהם גבוהות יותר, הם אלימים כלפי המורים באופן מילולי, והילדים מחקים אותם. פעם חשבתי להיות מורה, עשיתי תעודת הוראה וניסיתי ללמד מכיתה א’ ועד כיתה יב’. לא יכולתי לסבול את הילדים של היום, עזות מצחם, כוחי ועוצם ידי- בהתנהגותם. כיום אני אומרת תשקיעו במורים, תנו להם לגיטימציה, אל תזלזלו בהם, כשיחזור למורה הכבוד העצמי גם רמת החינוך תחזור לקדמותה. והאם אכן העבר היה כה אופטימלי? המורים בעבר היו קשוחים מידי, אני זוכרת את עצמי יושבת כממוסמרת לכיסא, לא מעיזה אפילו להרים מבט. ופעם אחת שמורה נזפה והעליבה אותי בכיתה ד’ לעיני.

שלמה שלום,

אולי יש אמת בדבריה על ההורים. אך מערכת החינוך מכשירה מורים בדרגה ז'. ואי אפשר לקיים רמה תרבותית נאותה. מדוע הגיעה ההידרדרות של הכשרת מורים לרמה כזו? אולי בגלל המכללות, המקבלות כל אחת, ואולי בגלל המשכורת הדלה.

תודה,להתראות

שוש זאבי

ללא שם , 04:18 26/10/2008: כיום המורים בכלל לא מגיעים ללמד, כי הם עסוקים רוב הזמן בבעיות משמעת. להיות מורה היום צריך אופי של שוטר והשכלה של פסיכולוג, כדי להתמודד עם הנזקים של ההורים. עם התחרותיות שהחברה שלנו מפגינה. צריך בשביל להיות מורה היום עור של פיל, ומערכת הגברה. רבות מחברותי הן מורות, ואני מודה שאני מתבוננת בהן בהערצה. הן האידאליסטיות האמיתיות במדינה של היום, ואני עפר לרגלייהן. לעולם לא אוכל למלא את מקומן. הן היו יכולות למלא את שלי.

שלמה שפירא , 09:18 26/10/2008: כולם מדברים היום על החינוך וכל אחד חושב שהא צודק ובשורה התחתונה אין תשובה לחינוך ולמערכת החינוך בעצמה . סיבות וניתוחים ואפילו אקדמאיים יש למכביר . בשורה התחתונה שבנו ל"ימי המעברות" וצריך לשנס שוב כוחות ולהחזיר משהו דחוף למערכת החינוך . "רוב בתי הספר צריכים להפוך היום לבתי ספר "מיוחדים" כי התלמיד הוא אחר היום ולא רק הוא גם הוריו וגם סביבתו . האשה ,האם , המחנכת האמיתית בפועל הופכת פחות ופחות רכה וכל דבר ערכי משודר גם מצידה בצורה אחרת מפעם ואני לא רוצה להצביע על זמן אמהי-הורי שהולך ופס מן הבית וזה גם מקרין על כל הנשים המחנכות הצעירות .ואתה שומע -ואם זה נכון שהמורה " מגיע ומחכה שהשיעור ייגמר ושלום " אז לאן תלך ותלך ההתדרדרות במערכת החינוך ?

***

פרופ' יואב וייזל מגיב:

שלמה חביבי,

המורה המושלם הוא זה המשלב הסבר, הדגמה והשראה...

 

יום טוב

יואב

***

Hi Shlomo,

 

It was nice seeing you during the Succoth holiday.

 

I had a wonderful gathering of cousins (nearly 50 people altogether) in the succah on Sunday night and I enjoyed it tremendously.

 

Then on Monday erev Simhat Torah, my neice gave birth to twins, a boy and a girl,

 

Now I'm back at the office, and back to routine.

 

Best regards,

 

Shirley

 

***

היי שלמה,

 

אנא הורד אותי מרשימת התפוצה שלך. אני עובדת עם המחשב וצריכה תיבת דואר פנויה למטרות עבודתי.

 

מודה לך, גבי שגב

***

טוב לשמוע ממך גם באמצעות הדוא"ל.

על קדום ההוראה- על רגל אחת או כדבריך שלמה "ברגע"     ת :

גם כאן יש ליישם את השיטה הדרוויניסטית:  בית ספר שיזכה בממוצע הגבוה ביותר של ציוני הבגרות יצוין בתקשורת ויזכה לשיפור תקציבי שחלק נכבד ממנו יעבר אישית למורים שבמקצועותיהם זכתה הכיתה להישגים הגבוהים ביותר. מורים שתלמידיהם הגיעו להשגי שיא במספר שנים עוקבות יזכו לקדום לשורת "דרגות על" לכל תקופת עבודתם .השג שיזכה לביטוי מלא גם בהיותם בגימלאות.

שפור תקציבי גבוה יותר יינתן לבתי ספר מהפריפריה שעלו מעמדות נמוכות בסולם השגי הבגרויות. כאן יזכו המורים הרלבנטים לבונוס גבוה יותר מכל בית ספר מהמרכז שהגיע להישג דומה. חלק מהתקציב יהיה על חשבון בתי הספר מהמרכז שירדו ברמה השגי תלמידיהם.

ההשגחה בבחינות תהיה תחת פיקוח או שיטור מוחלטים, מנותקת מהמערכת של בתי הספר

העונשים עבור העתקות ו/או זיופים יהיו חמורים ביותר ויקבעו על ידי מערכת חוצ-בית ספרית, בתי ספר כאלה יצוינו בתקשורת והתלמידים המעורבים יהיו מנועים מלחזור ולהבחן שוב במשך שנים לאחר הצבא.

יקי 

פרופ' יעקב פרידמן

***

שנה טובה לך שלמה

 

בברכה,

 

יוסקה

Prof. of biology and philosophy
Dept. of Plant Sciences
Tel-Aviv University
Tel-Aviv, 69978
Israel

****************************************************************************************************

חינוך לאופי של תלמיד בבית-הספר

לקט מטרות אפשריות בתחום חינוך האופי

את הלקט מצאתי בין ניירותיה של אשתי המנוחה,המורה סיגל שפירא (בלי תאריך) עם ניירות משנת 1985 

הלקט מודפס בכתב-יד "כחול-כוהלי" על נייר סטנסל.

  

 

בית הספר יחנך את התלמיד כך: שיהא

- דובר אמת וראוי לאמון.

-חותר לאורח חיים מצפוני המושתת על ערכי הרוח של האדם והאומה.

-מגלה זיקה לזולת ולכלל ונכון לשרתם.

-שוחר לעשות את הטוב והמועיל ורואה במעשה טוב את שכרו העיקרי.

-שואף לדעת את עבר עמו ומורשתו ומגלה זיקה לפזוריו באשר הם שם.

-שוחר השׂכלה ומגלה עניין במתרחש סביבו.

-בעל הליכות תרבותיות.

-משתף פעולה בקידום החיים החברתיים והתרבותיים במוסד בו הוא לומד.

-עצמאי במחשבתו, בעולפ המכוון על ידי תעמולה זולה, עיתונות גרועה מגמתית, ספרות קלוקלת, קולנוע וטליוויזיה  ממוסחרים.

-חותר לעמקות מחשבתית ולתרבות בעלת רמה גבוהה בעולם המחזק שטחיות מחשבתית ותרבות של בידור זול.

-מכיר בחשיבות היסוד הרוחני בעולם המידרדר לקראת חמרנות יתירה.

-מכיר במאור שביהדות ובתפקידו בעבר ובהווה.

-אוהב ומכבד כל אדם.

-מכיר ביסוד החופש בחיי האדם ובמשמעותו מבחינה מצפונית ופוליטית.

-שואף למלוי חובה וכיבוד חוק, ונמנע מלא-איכפתיות.

-אוהב ישראל וחש את גורל האומה.

-רוחש כבוד לעבודה ומכיר ביצירה כיסוד לחיי חברה בריאים וצודקים.

 

*********************************************************************************************************

טוב לעיין בספר:

"הלם העתיד"-"Future Shock" ל-אלבין טופלר -Alvin Tofler,

תרגם מאנגלית יורם שדה והוא יצא לאור לפני כארבעים שנה והוא אקטואלי מאד גם היום

הוצאת עם-עובד 1972 והיו לו הדפסות, הששית ב-1975, 420 עמודים

"מה שנחשב כיום לחינוך, ואפילו בבתי ספר ובמכללות הטובים ביותר, אינו אלא אנכרוניזם מוחלט"

 

בחלקיו מוצאים נושאים הקשורים ל:

מותו של הקבע

ארעיות

חידושים

הרב-שונות

גבולות כושר ההסתגלות

דרכים לקיום העתיד

 

ומבין הנושאים החשובים:

מוסד המשפחה במבחן

המהפכה החינוכית החדשה

תעשיה של סגנונות חיים

אדם מול גרויי יתר

השקעה במערכת העצבים

מדענים וסוכני מניות

התמחות בשדה השעשועים

צרכים בני חלוף

גויעתה של הגיאוגרפיה

ידע כדלק

ועוד עשרות נושאים חשובים טמעניינים.

 

על החינוך:

"מה שנחשב כיום לחינוך, ואפילו בבתי ספר ובמכללות הטובים ביותר, אינו אלא אנכרוניזם מוחלט. הורים מצפים שהחינוך יכשיר את ילדיהם לקראת חייהם בעתיד. מורים מזהירים שהעדר חינוך עלול לשבש סיכויהם של ילדים להצלחה בעולם המחר. משרדי הממשלה, כנסיות, אמצעי התקשורת ההמונים-כולם מאיצים באדם הצעיר  שלא לנטוש את בית-הספר, משום שעתה, יותר מתמיד, תלוי עתידו של אדם באורח בלעדי כמעט בחינוכו. ועם זאת, חרף כל אותו מלל רב על אודות העתיד, רואה, למעשה, מערכת החינוך לנגד עיניה לא את החברה החדשה הנתונה בראשית צמחיתה, אלא חברה אנושית העתידה בקרוב לעבור מן העולם. היא משקיעה מאמצים עצומים בעיצוב ,אדם תעשייתי"-אדם המוכשר לפעול במערכת חברתית שימיה קצרים מימיו...

2011, ספט׳ 8, קטע זה מופיע בבלוג הישן של שלמה שפירא ב- וואלה 

 

**************************************************************************************** מן המדיה:

המפלצות הקרויות בלשון חיבה "ילדי ישראל"

מאת בני ציפר  ,  "הארץ"

נתחיל מזה שצריך לתת לדעתי פרס ישראל לכל אחד מהמורים בארצנו, הטובים והרעים כאחד,

על כך שהם מוכנים לשהות בחדר אחד במשך כמה שעות ביום עם כארבעים מפלצות קטנות מהזן הקרוי בלשון חיבה "ילדי ישראל".

אני סבור שכמו בתאונות הדרכים להבדיל, שמאשימים בהן את איכות הכבישים ואת התמרורים והרמזורים ואת מזג האוויר ולא מעזים לומר שהגורם מספר אחד לתאונות הוא האגרסיביות של הנהג הישראלי -

כך עם החינוך בישראל;

לא מעזים לומר שהגורם מספר אחד לכך שבתי הספר של החינוך הממלכתי נהפכו לריכוזים של טמטום קולקטיבי,

הוא שהתלמיד הישראלי המבקר בהם הוא יצור אגרסיבי, מפונק, אידיוטי לעתים,

החושב - כי כך לימדו אותו בבית - שהוא מרכז העולם ושהכל מגיע לו בלי שום מאמץ מצדו.

היתה לנו ב"הארץ" מרכזנית ושמה שושנה לום, יקית שדופה וצינית שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים. היא שאלה אותי פעם, אחרי שאחת מחברותיה סיפרה בגאווה כמה הנכד שלה חכם:

 "איך אתה מסביר את זה שכל התינוקות חכמים, ובכל זאת יש כל כך הרבה אידיוטים בעולם?"

 חבל שהיא איננה אתנו כי הנה יש לי תשובה בשבילה:

מי שנולד אידיוט ימות אידיוט, אלא שהאופנה הפדגוגית היום היא לא לקרוא לילד האידיוט,

 אידיוט או טיפש או עצלן כמו פעם, אלא ללטף אותו ולעטוף אותו בתארים מחמיאים חליפיים.

במקום אידיוט אומרים היום שיש לילד קשיי-קשב.

 והמופרעים של פעם הם היום "היפר-אקטיביים", והעצלנים נקראים "בעלי הפרעות ריכוז".

ושם המשחק הוא "שוויוניות" והמלה הגסה ביותר בשיטה הפדגוגית הנוכחית היא "אליטיזם".

פשוט אסור להגיד שיש דבר כזה שנקרא תלמיד טוב ותלמיד גרוע.

ככה זה: המורים והמערכת הם האשמים אם התלמיד הוא גרוע.

אם הוא במקרה תלמיד טוב, מי שלוקח על כך את הקרדיט הם ההורים.

 אבל הם לא ייקחו את הקרדיט כאשר בנם הוא פשוט מטומטם או עצלן או מופרע.

אני מגזים קצת כמובן, אבל העיקרון שריר וקיים:

מערכת החינוך הלכה והורידה את הרמה שלה כדי להכניס תחת כנפיה כמה שיותר תלמידים.

בימים שאני למדתי בבית הספר נשרו הרבה תלמידים בתום שמונה כיתות לימוד בעקבות בחינת הסקר ולא הלכו לתיכון.

התיכון היה אז מקום אליטיסטי יחסית, כמו במתוקנות שבמדינות.

 בגרמניה או בצרפת, מתי-מעט מגיעים לתיכון עיוני, ולגשת לבחינת בגרות נחשב עדיין הישג מרשים,

מפני שהלימודים פשוט קשים ודורשים מאמץ ללא פשרות.

 מי שלא מתאים, הולך ללמוד בבית ספר מקצועי, שגם הוא מתחלק לשתי רמות,

שהנמוכה שבהם היא ה- Hauptschule (אני מדבר על גרמניה).

 אלה שלומדים ברמה הנמוכה הם מניינה ובניינה של האוכלוסיה האירופית,

אלה אנשים שפשוט עובדים בעבודות כפיים, הם בעלי המלאכה, האיכרים, הכורמים והיוגבים

 והם גאים על כך ואין להם בעיה עם זה שהם אינם רופאים או אקדמאים.

רק כאן בארץ, נוצרה הנורמה הזאת שכל אחד מוכרח להיות רופא או מהנדס או עורך דין,

 ואם הוא לא מצליח להיות אחד מהדברים האלה,

 הוא פותח בלית ברירה מינימרקט שכונתי ומרגיש ממורמר כל חייו ומאשים בכך כמובן את המורה מבית הספר היסודי שלא אהבה אותו מספיק.

בצרפת, מדינה שהיה כדאי להידמות לה מבחינת המערכת החינוכית,

החומר שיש ללמוד כדי לעמוד בבחינות הבגרות בכתב ובעל פה הוא מן הדברים

 שלמראם היה כל תלמיד ישראלי מתחלחל.

ואגב, מי שנכשל שם באחת מבחינות הבגרות, כלומר רק במקצוע אחד, מוכרח לעבור מחדש את כל בחינות הבגרות במלואן בשנה שלאחר מכן.

בארץ היו רואים בכך התעללות בתלמידים וקוראים להקים על כך ועדת חקירה.

והתוצאה נראית לעין. עלי להודות שלפני חודשים אחדים ניגש בני הצעיר לבחינת הבגרות בתנ"ך. התגייסתי לעזור לו לעבור על החומר. אני נשבע לכם, שעברנו על כל חומר הלימוד בשלושה ימים!

ועוד נשאר לנו זמן לוויכוחים ולצחוקים, והוא ניגש לבחינה וסיפר שהיא היתה הרבה יותר קלה משהפחדתי אותו שתהיה.

מסקנה: בואו נפסיק להתייחס למלה אליטיזם כאל מלה גסה.

 אם רוצים שהחינוך בישראל יחזור לימי פארו הישן, אין ברירה אלא להעלות את הרף

 ולהשאיר את החלשים בחוץ,

ולתת למספר מצומצם של יותר של תלמידים טובים חינוך איכותי יותר.

 שיתחילו להעיף מבית הספר, כמו פעם, את האלימים והמפריעים והמופרעים במקום לעטוף אותם באהבה.

 הבעיה היא שכדי לתקן את מצב הביש, צריך שיעברו דור או שניים, כי ההורים הצעירים של היום הם בעצמם כבר תוצרים של החינוך הקלוקל והלא סלקטיבי של זמנם,

 הסבורים שהכל מגיע לילד שלהם כשם שהכל היה מגיע להם בשעתם.

אלה תכופות ההורים המבכים על כך שהמורות הן מטומטמות, בשעה שהם עצמם,

ההורים, מטומטמים לא קטנים.

אלה ההורים שלא שולחים את הילד לכיתה אלף בלי פלאפון כדי שחס וחלילה לא ירגיש מקופח

מכך שאין לו פלאפון ולחברים שלו יש.

אלה ההורים, מה נאמר ומה נדבר, שנותנים לילדים שלהם את השמות המפלצתיים החדשים האלה הנשמעים כמו שמות של חברות היי-טק.

אלה ההורים שמסיעים את הילד לבית הספר ברכבי שטח מאיימים כאילו לקחו אותם לספארי.

אלה ההורים שהם כאמור התוצרים המקולקלים של מערכת החינוך הלא סלקטיבית של לפני עשר או עשרים שנה, ואין כבר מי שיתקן אותם ויחנך אותם. 

מה הפתרון?

פעם אחת היו אמיצים ואימרו לילד שלכם "לא" תקיף ואל תקנו לו את משחק המחשב שהוא רוצה תוך כדי רקיעה ברגליים.

לימים יתברר לכם עד כמה הילד העריך את ה"לא" התקיף שלכם.

מה"לא" הקטן הזה שלכם יש סיכוי שיצמח אולי סדר יום לאומי חדש, כי ככל שהפינוק יפחת,

 הדור הבא יידע שלא הכל מגיע לו לקבל, ושהוא לא מרכז העולם, ובסופו של דבר זה ישפיע על כך שאנשים בדור הבא יגידו:

"אני זוכר שאבא שלי אמר לי בצדק 'לא' כשרציתי משחק מחשב.

אז אולי אני צריך לשמוע בקול העולם הנאור שאומר לי 'לא' בעניין השטחים והגיע הזמן לסגת מהם".

אני כבר רואה בעיני רוחי את היום הראשון לפתיחת הלימודים, את האימהות המלוות את ילדיהן ונדחקות אתם לחדרי הכיתות ומסרבות להיפרד מהם כאילו לפחות שלחו אותם למחנה ריכוז.

 כשהייתי ילד עלי לציין שאיש לא ליווה אותי לכיתה אלף.

שני הורי עבדו, זה כמהנדס בחברת החשמל וזה בקופת חולים, ולא היה להם זמן לשטויות האלה.

 נתנו לי ילקוט ישן, תיק אוכל, את המחברות והספרים חילקו אז בבית הספר,

אבל מה אני מדבר על יום אתמול כי עבר, הרי יגידו שאני טרחן זקן.

תשובה ל- בני ציפר

צודק בהחלט!!

אריקה

קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה ב- יולי 2011