שלמה שפירא
"סולו" ל- ג'ק היגינס
מאנגלית: אליעזר כרמי, הוצאת "זמורה ביתן", 1984
"שדה-הקרב הוא מקומם של הפגרים-הזקופים"
שפתיו התאמצו לבטא את המלים המקובלות על כל יהודי ברגעים כאלה - התפילה הנהוגה על סף המוות: "שמע ישראל...ה' אלוהינו ה'אחד."
הנקמה היא מעין צדק פרוע. - פרנסיס בייקון
***
מיקאלי (האיש המכונה הַכְּרֵתִי) הוא פסנתרן קונצרטים בינלאומי, הנהנה מיוקרה והערצה בכל מקום שהוא בא. נשים נופלות ברשתו, אך הוא עצמו נשאר קר ומנוכר. מיקאלי הוא גם האיש המסוכן ביותר באירופה - רוצח אכזר, שהורג לא מתוך עקרון ולא כמעשה נקמה, אלא למען הריגוש והסיפוק שהוא מפיק מההרג.
אסא מורגן גם הוא רוצח, חייל מקצועי שהחל את דרכו בקרב על ארנהם ושיכלל את הטכניקות שלו בקוריאה, במאלאיה, בקפריסין, בעומאן ובסין העממית. אסא מורגן הוא עתה קולונל בצפון אירלנד ומנהל את מלחמתו באותה האלימות והאכזריות המאפיינת את כל פעולותיו. יד הגורל קושרת את חייהם של שני הגברים הללו באסון משותף ומביאה לידי התנגשות בלתי נמנעת, שפתרונה אחד ויחיד.
האיש המכונה "הכרתי" נכנס בשער החומה הגבוהה שהקיפה את הבית...הוא לבש מעיל-רוח. מאחד מכיסיו משך אקדח מאוזר מצויד במשתיק-קול כדורי שהורכב לו על אמיר-הקנה. אחרי שבדק את הכלי שב ותחב אותו בכיסו...הכרתי העלה מכיסו כובע-גרב שחור ומשך אותו על ראשו. רק עיניו, נחיריו ופיו נותרו חשופים. אחר כך התכסה בברדס-המעיל, נחלץ מסבך השיחים ונע כלפי הבית.
המבנה היה מרשים למדי, כפי שניתן לצפות מבית המגורים של מאקסוול ג'ייקוב כהן - מאקס כהן. כפי שנקרא בפי ידידיו. בין שאר עיסוקיו היה האיש יושב-ראש ההנהלה של אחת מתעשיות הביגוד הגדולות בעולם - ובו בזמן מנהיג רב-השפעה ביהדות הבריטית. אדם מקובל ונכבד בעיני מי שהכיר אותו.
לרוע מזלו היה מאקס כהן ציוני נלהב - תכונה שלילית בעיני חוגים מסוימים. אף שהדבר לא נחשב כהוא-זה לגבי הכרתי, לדידו היתה הפוליטיקה כולה הבל ותעתועי ילדים. האיש אף פעם לא טרח את טיבו של הקורבן. לדידו היו חשובים רק הפרטים הכרוכים בביצוע. אותם בדק ביסודיות. כאן, למשל, היו כהן עצמו, אשתו, והעוזרת - ולא עוד. שאר המשרתים התגוררו מחוץ לבית...
מאקס כהן היה מופתע כלשהו, כשהשיב על הדפיקה בדלת...מאקס כהן היה מתאגרף, בנעוריו, ולרגע נדמה לו כאילו שב לזירה וספג בפרצופו מהלומה חזקה שהטיחה אותו ארצה. כהרף עין מצא את עצמו שרוע על גבו, בחדר העבודה שלו.
שפתיו התאמצו לבטא את המלים המקובלות על כל יהודי ברגעים כאלה - התפילה הנהוגה על סף המוות: "שמע ישראל...ה' אלוהינו ה'אחד." אבל ההברות סירבו להישמע...
***
...הפעם לא היתה עוד פינה לברוח אליה. זאת ידע מיקאלי. אין מוצא. הוא עמד שם בצל; המיתרס האחרון - ומלמטה הגיע לאוזניו הד "הפאר והטקס" המנוגן באולם מלא מאזינים..."אוקיי, קשישי." קרא מיקאלי, "ננגן את זה בפעם האחרונה - אז בוא נבצע את זה נכון." פסנתר-כנף גדול ניצב בפינה ליד החלון - שידמאייר משובח. מיקאלי חצה את החדר בצער נחרץ. שלף את נרתיק-הזהב ומשך לו מתוכו סיגריה יוונית והצית אותה. רק אז פתח את מיכסה הפסנתר והתיישב בכיסא שלידו. מנרתיק החגורה שלו שלף את אקדח-צ'סקה והניח אותו, הכן, בקצה טור הקלידים...וברגע זה נע אסא מורגן מתוך הצל שהאפיל על דלת הכניסה. מיקאלי הפסיק מנגינתו. "נטלת לעצמך זמן ארור לא-מוטע עד שהגעת?"
מורגן אמר: "אני כאן עכשיו. וזה העיקר."
"שדה-הקרב הוא מקומם של הפגרים-הזקופים." מיקאלי חייך. "אסטרטג סיני ששמו וו-צ'יי אמר כך לפני שנים הרבה. אני סבור שהפסוק מגדיר אותך בדיוק. מורגן, בסיכומו של חשבון, במאזן הסופי - אין, הבדל בעצם, הבדל רב ביני לבינך."
"לא, ג'ון!"
כשמיקאלי התחיל לקום, בהיסוס, קרס מורגן בכריעה פתאומית על ברך וירה פעמיים בוולטר שבידו; שני הקליעים פילחו את לבו של הכרתי וחבטו אותו לאחור וכלפי מעלה. הוא נהרג במקום, אף לפני שצנח, ונותר שרוע על שרפרף-הפסנתר...
21.08.2012
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!