שלמה שפירא
"צמח בר" ל- נעמי פרנקל
בהוצאת "גפן"2000 (מהדורה תשיעית)
גם בקיבוץ יש בדידות - בספר תיאור "בדידות" מעניין:
סלומון בבדידותו בקיץ מתיש "...אני האשם בכּול, כי אני מתרחק מהכּול ועסוק רק בעצמי." חי לו מופרש מכּול, שקוע בבדידותו...לטורח עליו כל הליכה ברשות-הרבים וזקיפת עיניים בחברים שמזדמנים לו בחצר
בספר הקדשה:
למאיר בן-גור,
אישי, ידידי ושותפי
מוקדשים באהבה
ספרי "דודי ורעי", ו"צמח בר"
קיץ חם ושרוּב חתם את מותה של עמליה. מלחמת ההתשה באה אל קצהּ והארץ שקטה. סלומון לא התעניין במאורעות כבעבר. חי לו מופרש מכּול, שקוע בבדידותו. הקיץ הארוך היה לו חוויית הבדידות הקשה הראשונה שהתנסה בהּ. כבר עם בוקר, אך הציץ במראָה וראה את קמטיו מעמיקים ואת גבותיו מלבינות ועיניו טרוטות, ירדה עליו העצבות שבדירתו הריקה וכרסמה בו. לכאורה הוא נוהג כמנהגו ובשעה שש בבוקר בדיוּק מעירוֹ שעונהּ של עמליה, סלומון יוצא במכוניתו לחיפה לעבוד בסניף "תנובה" ובשעה שלוש אחר-הצהרים הוא שב הביתה. בדרך אל דירתו סר סלומון למטבח ומעמיס על צלחתו מזונות לארוחת-הערב. במטבח נמצאת תמיד חבֵרה ותיקה שבאה עליו בדברים של תוכחה להביאו לחדר-האוכל לסעוד בציבור. סלומון מתחמק ותירוצו עייפותו. אכן, סלומון עייף, אבל בקיץ החם הכּוֹל עייפים. רבים מאוד החברים הוותיקים שקשה עליהם ההליכה מדירתם לחדר-האוכל בערב ורבים נוהגים כסלומון ואוכלים ארוחה קלה בביתם. אבל לוֹ מנהג הרבים הוא דווקא מנהג יוצא-דופן. בעיני סלומון כל החברים עתה יריבים ובעיניהם הוא עתה פורש ומתבדל. ההתבדלות אינה מקובלת בקיבוץ ואינה מוסיפה כבוד וחיבה. כיון שנעשה סלומון מתבודד ועצוב, מיָד נתנו בו חברים רבים עין בקרנית. סלומון רואה עצמו כאדם שניטלו ממנו אישיותו וכבודו, חבר קיבוץ שאין בו עוד תועלת. מרננים אחריו, וסלומון שבבדידותו קנה לו הרגל לדבר אל עצמו, מלחש לפעמים אל תוך החדר הריק: "אני האשם בכּול, כי אני מתרחק מהכּול ועסוק רק בעצמי." לא פעם ולא פעמַיִם החליט סלומון לחדול מהרגליו החדשים ולא חדל. מדי יום, בשעה שלוש בדיוק, נכנס למטבח למלא צלחתו במזונות, אף על שאֵין תאבונו גדול והוא סובל מצרבת. עמליה ודאי הייתה יודעת את פשרהּ. אולי היא סימן לכיב-הקיבה? עמליה ודאי הייתה דוחקת עליו שייבּדק אצל רופא. עתה, ללא עמליה, אין סלומון אץ אל הרופא. הוא אדיש לצרבת ולכל מחוֹשי הגוף הקטנים שמציקים לו באחרונה. סלומון שקוע בנפשו וגם היא כואבת. את דירתו הוא יוצא לעתים רחוקות. בכל חָדשי הקיץ שלאחר מותה של עמליה הסתגר ונמנע מדין-ודברים עם החברים. לטורח עליו כל הליכה ברשות-הרבים וזקיפת עיניים בחברים שמזדמנים לו בחצר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!