שלמה שפירא
מייל שקבלתי מ- משה שפריר:
לשלמה שפירא,
על יוצרים שעורכי ספרות מדיחים את יצירותיהם
לפרופסור אביבה דורiן - שלום רב.עלי לציין שקראתי בעיון ובעניין רב את תוכן הגיליון הזה, המביא שלל דעות, רעיונות של משוררים, סופרים, חוקרי-ספרות בשיח נרחב על ספרות ושירה, וכן שירים מייצגים של משוררים שונים, תוך שהם גם מתייחסים ליצירתם האישית ולמהות הספרות והיצירה השירית. והרשי נא לי לשבח את תוכנו של גיליון זה שערכת אותו.
עם זאת, כיוון שלא ידעתי על ההכנות שקדמו לגיליון זה ועל היותך המופקדת על עריכתו - צר לי מאד שלא פנו אלי לכתוב כמה משפטים על שירתי האישית ועל השירה העברית בכללותה. (אציין, בהזדמנות זו, שכבר משנות השישים שירים ורשימות ביקורת ספרותית שלי פורסמו ב"מאזנים", בכתבי-עת אחרים ובמוספים לספרות של מרבית העיתונים שהיו אז).
יתרה מזאת, ממש כמוני ישנם עוד כמה וכמה משוררים ותיקים וקשישים (המוכרים לי אישית)- אשר כבר אין פונים אליהם יותר להביא ולהציג את שיריהם ואת השקפתם על הספרות בכלל ועל מצב השירה העברית בפרט. מבחינה זאת הם מוצאים את עצמם - לאחר שנות יצירה רבות - כ"נשכחים ונידחים". (זאת היא הסיבה לכך שהחלטתי להציג את מועמדותי באספת הבחירות הקרובה - כדי לייצג אותם ולהשמיע את קולם בוועד המנהל של אגודת הסופרים).
להלן שיר שכתבתי באחרונה, הקורא למשוררים "הנידחים" הללו לצאת ולהיאבק על שינוי במצבם.
צֵא, צֵא אִישׁ-הַשִּׁירים / משׁה שַׁפריר
ְכֹּה אָמַר שִׁמְעִי בֶּן-גֵּרָא בְּקַלְּלוֹ: "צֵא, צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָעַל".
וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוָּיה אֶל הַמֶּלֶךְ (דָּוִד):"לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ,
אֶעְבְּרָה וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ" (שמֵואל בּ' ט"ז 7, 9).
(מֻקְדָּשׁ לַמְשׁוֹרְרִים ותיקים שנשכחו, או שֶׁסִּגְּנוֹנָם נִתְיַשֵּׁן.)
צֵא, צֵא אִישׁ-הַשִּׁירים הַמְְחֹרָזִים,
- מְשׁוֹרֵר נִדָּח בַּעַל פִּיוּטִים שֶׁל רֶגֶשׁ,
כִּי אִם יֵש בֶּן-אָדָם שֶׁעֲדַיִן קוֹרֵא שִׁירִים,
הוּא לָבֶטַחַ לֹא יִקְרָא אֶת שִׁירֶיךָ חֶרֶשׁ.
הַשִּׁירים שֶׁלְּךָ נִמְצָאִים עַתָּה בַּעֲלָטָה,
הַשִּׁירים שֶׁלְּךָ שְׁרוּיִים עַכְשָׁיו בְּסִמְטָה
כֹּה צָרָה, שׁאִישׁ אינוֹ סָר אֵלֶיהָ בָּעִיר,
אֶלָּא אִם הוּא נִצְרָךְ לְהַשְׁתִּין בַּקִּיר
שֶׁל בַּיִת מְחֹרָז וְנוֹשָׁן, בַּעַל דֶּלת וְסוֹגֵר.
כִּי אַתָּה מְשֹׁוֵרר, שֶׁנֶחֱשָׁב בְּאַרְצוֹ לְתוֹשַׁב-גֵּר.
צֵא, צֵא אִישׁ-הַשִּׁירים, הַסְּפוּנִים בַּמְּגֵרָה,
עַל מְקוֹמְךָ וְעֶרְכְּךָ - צֵא לְהִאֵבָקֵ כָּעֵת
וְלֹאּ תִּהְיֶה כְּאוֹתוֹ שִׁמְעִי בֶּן-גֵּרָא ,
לְבַל תִּהְיֶה כְּמוֹתוֹ - "כֶּלֶב מֵת".
בשעתו גם כתבתי מאמר ארוך על הנושאים המובאים בגיליון זה, ואני מבקש להביא כאן לעיונך קטע ממאמר זה, כלהלן:
יש הגדרות שׁונות למַהוּת השׁירה. נֶאמר עליה שׁהיא "מַתאימה את עצמה לצליל הנכון שׁל הנשׁמה" (פּוֹל וַאלֶרי); שׁ "השׁירה תּואמת את את התנועה הגַלִּית של הדִמיון וההזיה" (בּודלֶר); שׁ" השׁירה הטהורה הינה יצירַת המשׁורר על דבר שׁמחוץ לעצם אישׁיותו" (ג'וֹרג' מוּר), ועוד. אפשׁר, כּמובן, להסכּים להגדרות מַכלילות אלה ואפשר גם לחלוק עליהן, אך יש בּין ההגדרות השׁונות גם כּאלה שׁאני אישׁית אינני מוּכן לקבּל. כּך, למשׁל, את הַגדרתו של אַרצ'יבַּלד מֶקלִיש בִּיצירתו "אַרְס פּוֹאֶטיקה": "שׁיר אינו צריך להיות בּעל-מַשׁמעות, אלא חייב להיות רק שׁיר". בַּשׂפה האַנגלית - זה נשׁמע קצר יותר: " A poem should not mean, but be”. לעניות דעתי, כּל שׁיר חייב להיות מַשְמָעִי, גם אִם הוא נכתב בּעקבות חוויה אישׁית או לאומית, או כִּצרור של אָסוֹציָאציוֹת פּרָטיות שׁל המשׁורר, או כּביטוי לרגשׁותיו בּעִקבות התרשׁמוּתו מנופי הטבע, או בגלל הִתאהבותו, או תוצאה מִטְרָאוּמָה אישׁית (כּמו לֶמֶךְ, המשׁורר הראשון בּתנ"ך: "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי.."), וכו'.
כּך גם אינני מקבל כּמה הגדרות המתייחסות למיהוּת המשורר. הַחֵל בּהגדרה הרומית העתיקה "פּוֹאֶטָה מַסְקִיטוּר, נוֹן פִיט", היינו: "המשורר נולד כּכזה ולא נעשה כּזה", או את ההגדרה המודרנית יותר, הקובעת ש"המשורר אינו צריך לְנושֵׂא בּשירתו, אלא לַלֵב בּלבד". בּעניין זה דעתי שונה ואחרת, והרשו-נא לי לצַטֵּט מתוך סִפרי "אוֹתוֹת" קטעים מהשׁיר "מִיהוּ הַמְשׁוֹרֵר": "הַמְשׁוֹרֵר הוּא בְּוַדַּאי מִין אָמוֹדַאי/ אֲשֶׁר צוֹלֵל אֶל מְצוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ/ וּמְנַסֶּה לַחֲשׂוֹף מִמִּסְתוֹרָם אֶת אַלְמֻגֵּי הָרֶגֶשׁ/... וְהוּא אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַחַף וּתְשׁוּקָה לְהִשָׁמַע/ עַד שֶׁיְּהַדְהֵד קוֹלוֹ בְּתוֹךְ חַגְוֵי הַנְּשָׁמָה/ וְיִתְמַזֵּג לִהְיוֹת יֵשׁוּת אַחַת עִם רוּחַ הַזּוּלַת...".
בברכה,
משה שפריר
27.07.2017
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!