יום שישי, 18 בדצמבר 2020

אסור לנוח על זרי דפנה -רוחות המהפכה הצרפתית נשאו בכנפיהן את זרעי ההרס של הסדר העות'מאני הישן

שלמה שפירא

דוגמה טובה ל- מנסיגה לגאווה במקום אחד לנסיגה מגאווה במקום אחר / זה אומר שאסור לנוח על זרי דפנה

דוגמה - ניסיונותיה של צרפת בשנות 1800-1805 


רוחות המהפכה הצרפתית נשאו בכנפיהן את זרעי ההרס של הסדר העות'מאני הישן

עקרונות המהפכה, ותנועות החילוניות והלאומיות שהיא חוללה, הביאו לבסוף לחורבן האימפריה העות'מאנית

כותב בסקירתו - ברנארד לואיס - בנושא: "השפעת המהפכה הצרפתית על האימפריה העות'מאנית" ב- "זמנים", בית-הספר להיסטוריה ע"ש ז. ארן אוניברסיטת תל-אביב (עורכים: צבי יעבץ, עדית זרטל - מערכת: אלי בר-נביא, גבריאל גורודצקי, ישראל גרשוני, אסא כשר, שאול פרידלנדר, מיכאל קונפינו, יואל קרמר, שולמית שחר, אהרן שי, אניטה שפירא, חוברת 30/31, קיץ 1989

  

...במבט ראשון ייתכן שהדבר ייראה מוזר, שהציביליזציה האסלאמית, אשר בשלביה הראשונים היתה כה פתוחה לקבלת השפעות מההלניזם ומאיראן, ואפילו מהודו ומסין, דחתה בהחלטיות את המערב. אך אין קושי במציאת הסבר לכך. כאשר, האסלאם עדיין התפשט והיה פתוח להשפעות, לא היה למערב הנוצרי כמעט מה להציע, ונחיתותן התרבותית אף החמיאה לגאווה האסלאמית. יתר על כן, עצם היותה של תרבות זו נוצרית פסלה אותה מלכתחילה...כאשר התקדמות הנצרות וירידת האסלאם יצרו יחסים חדשים, כבר היה האסלאם מגובש - שלא לומר מאובן - ונעשה לבלתי חדיר לגירויים חיצוניים, בייחוד מן האויב בן אלף השנים שבמערב...

  

המהפכה הצרפתית היתה הראשונה מבין התנועות הרעיוניות הגדולות של עולם הנצרות המערבי שהיתה לה השפעה של ממש על עולם האסלאם. למרות העימות הארוך בין העולם הנוצרי לבין האסלאם באגן הים התיכון, ולמרות מגעיהם לאינספור בתקופות שלום ומלחמה, מסוריה ועד ספרד, הרי לתנועות מערביות קודמות, כגון הרנסאנס והרפורמציה, לא היה כל הד או תגובה בקרב העמים המוסלמיים...

...עד כה דיברנו רק על מוסלמים. אך היו, כמובן, עוד יסודות באימפרייה העות'מאנית, נוצריים וגם יהודיים. היהודים, למרבה הפלא, כמעט שלא הושפעו מן המערב בתקופה זו, ופרט לאחד או שניים שיצאו מכלל זה, הם לא מילאו תפקיד מרכזי. הנוצרים, לעומת זאת, בייחוד העילית היוונית והעילית הארמנית בעיר הבירה, היו במשך זמן רב בקשרי קירבה עם המערב. והודות למונופולין שלהם על הידע של שפות אירופיות, הצליחו להשיג משרות חשובות במדינה ובכלכלה העות'מאנית...היוונים, מעט פחות מן הארמנים, הכירו את התרבות המערבית...אולם בסך הכל, השפעתם של רעיונות המהפכה של הנוצרים תושבי איסטנבול לא היתה ניכרת...

...אם אמנם היו דרכים שבהן יכלו רעיונות המהפכה לזרום לתורכיה, הרי תנועתם של רעיונות אלה לא נשארה בידי הגורל, אלא היתה נושא למאמצים מתמידים מצד הצרפתים. הללו, גם מתוך התלהבות מיסיונרית כללית, וגם כדי להשיג בזמנים קריטיים את תמיכת העוצמה העות'מאנית שהיתה עדיין ניכרת, הקדישו תשומת-לב רבה להשגת תמיכה בבירת האימפריה העות'מאנית ובמחוזותיה. מלכתחילה תמך חוג נרחב של הקהילייה הצרפתית באיסטנבול במהפכה...הנפתו של הדגל הרפובליקני היתה הזדמנות לחגיגה ציבורית, שהסתיימה בהצדעה משתי אוניות צרפתיות שעגנו מול ארמון הסולטאן...בטקס רב-רושם ניטע עץ חירות על אדמת תורכיה...

אך צרפת לא נצטרכה לסמוך על תמיכה נוצרית מקומית, שהיתה בדרך כלל לא חזקה ולא אפקטיבית, בנסיונותיה להביא את תרבותה לידיעת עמי האסלאם. במשך המאה ה-18 עברה מערכת הגיוס וההדרכה של מתורגמני השירות הדיפלומטי והקונסולרי הצרפתי אירגון-מחדש מקיף...וצרפתים למדו ערבית, פרסית ותורכית, ובמשך יותר ממאה שנים גויסו בדרך זו המתורגמנים של צרפת בלבאנט...ברור כי נוהלה תעמולה למען הרפובליקה הצרפתית...חשובה בהרבה מכתבי-הפולמוס, מן העלונים או מהעיתונים שהיתה השפעתם של המאמצים הלא-מתועדים שהשקיעו צרפתים בודדים...האופטימיות הנלהבת של צרפת המהפכנית עוררה תורכים מעטים אך רמי מעלה, אשר פנו אל המערב לשם הדרכה והשראה... 

נראה כי רישומה המיידי של המהפכה על התורכים היה מועט, והם, כמו אחרים בני דורם, ראו בה עניין פנימי וחסר חשיבות ואפילו "הזדמנות ברוכה", "מי יתן שאלוהים יפיץ את המהומות בצרפת כמו עגבת על אויבי האימפריה"...

למרות , שמאז תחילת המאבק בחרה האימפריה בדרך הנייטרליות, היא לא נמנעה מלהוכיח ידידות ורצון טוב ונהגה דרך שהיה בה משום סיוע , למעשה, לרפובליקה הצרפתית, עד כדי כך שהדבר גרם למחאות חוזרות ונשנות מטעם המעצמות האחרות...

 

הניצחונות הצרפתיים של שנת 1805 והשפלת אוסטריה ורוסיה שימחו את הסולטאן, והביאוהו להכיר בנפוליאון כקיסר...והוענק לשגריר הצרפתי מעמד שאין שני לו בפני השער העליון. אולם דווקא ניצחון זה של ההשפעה הצרפתית ועליונותם של הצרפתים בהגנת איסטנבול פגעו ברגשותיהם של המוסלמים, ותרמו להתעוררותו של המרד הריאקציוני...בקיץ 1807 כרת הקיסר נפוליאון ברית עם עמיתו הקיסר של רוסיה; הסולטאן סלים ה-3 הודח, ותומכי הריאקציה שלטו בקושטא. המהפכה הצרפתית נחשבה כמתה בארץ שבה נולדה, והשפעתה בתורכיה גוועה.

אך השתיל מעץ החירות הכה שרשים באדמת האסלאם. לימים הניב פירות מתוקים ומרים כאחד.

 30.06.2012

 

 

2 תגובות:

  1. שלמה שפירא

    התנגשות ערכי המהפכה הצרפתית בהשקפת עולמה של החברה המזרח-תיכונית היתה סביב עצם העיקרון של מהפכה:

    בתפיסת עולמה של החברה המזרח-תיכונית לא היה מקום להתרחשות מסוג זה. הקהילה הפוליטית של המאמינים, המדינה האסלאמית, נחשבה כמבטאת רצונו של אללה. השליט שעמד בראשה נתפס כמייצג סמכותו העליונה של האל, והציות לו היה, בחזקת חובה דתית לא פחות מאשר חובה פוליטית. תפיסה זו עוגנה בכתבי המשפטנים המוסלמים והפכה חלק מן ההלכה האסלאמית -השריעה...ואם מרד נחשב שלילי מעיקרו, קל וחומר מהפכה, הווה אומר, פעולה המכוונת לערעור הסדר הקיים והחלפתו בסדר חדש. עצם המושג "סדר חדש" היה אנטיתזה להשקפות הבסיסיות של האסלאם...יש עם זאת, סוג אחד של מהפכות שהאסלאם מתיר ואפילו מחייב, אלה הן מהפכות שתכליתן השבת עטרת העבר ליושנה, לאחר שהקהילה סטתה מרחק רב מן הדגם המקורי, האידיאלי. הוואהבים בחצי האי ערב במאה ה-18 והמהדיה בסודאן במאה ה-19 - כמו גם מבחינות רבות, "האחים המוסלמים" במצרים והמהפכה האיראנית במאה העשרים ובתחילת המאה הזו. בשביל תנועות אלה, המפתח לעתיד טמון בעבר, ללא צורך בהגות מקורית חדשה נוסח זו של תנועת ההשכלה באירופה. כל שנדרש הוא שיקום הדפוסים הישנים.

    "האומה המצרית", למשל, מוגדרת על פי לשון, תרבות, טריטוריה, עבר משותף, וכיוצא באלה פרמטרים חילוניים במהותם, וחתירה למתן ביטוי פוליטי לקהילה זו במסגרת מדינת-הלאום. כינוי זה שאימץ נפוליון בונפרטה, כאשר כבש את מצרים, לא רק שלא הפיח במצרים גאווה והתלהבות, אלא, היה בחזקת בִּדְעָה - המצאה מגונה, מיותרת ומסוכנת של "הכופרים". אירופה אמנם חשפה לעיני האזור האסלאמי את פניה של תרבות משגשגת ומנצחת, אבל העקרונות שבבסיס פריחתה המרשימה, רעיונותיה ומושגיה, נותרו עוד זמן רב עלומים בשביל החברה המזרח-תיכונית. היו גירסאות מקומיות של דגמי הפעולה המערביים, אבל במהותן פורשו אחרת, כמו למשל, כיישום עקרונות בין השליט ונתיניו "שעליו המליץ הנביא" ו- חירות, שוויון, זכויות אזרח, הפרדת רשויות - כל אלה היו מושגים לא רלבנטיים, ובמידה רבה גם בלתי נתפסים. לגישה זו היו שותפים ההנהגה השלטונית ורובה הגדול של העילית האינטלקטואלית לאורך מאה השנים הראשונות שלאחר המהפכה הצרפתית.
    גם כיום, מאתיים שנה לאחר המהפכה הצרפתית, נראה שהחברה הערבית ברובה הגדול מתבוננת בה ובתוצאותיה בחשד.
    אז איך מבינים ומפרשים את "התחריר" ואיך מאמצים כל פוקדי "ככר-התחריר" את המהפכה שלהם. למישהו ברור, בדיוק, מהי?
    במצרים של היום, לא ברור מי ישיב לה את "הנאורות" שכל מצרי ברחוב מגועגע לו ואומר לעצמו "איזה אור!" ואומר זאת גם לכל תייר הפוקד את מצרים "נאורת-מצר", אור במצרים ואם אתה בא למצרים, עוד תוסיף לו מהאור שלך!

    הערה: נעזרתי בסקירתו של עמי איילון "או תמורה נאורה: דמות המהפכה בעני הערבים" שהופיעה ב"זמנים" מס' 30/31, קיץ 1989.

    השבמחק

תודה רבה!