שלמה שפירא
על חג הפסח ועל ההכנות לחג בעיראק ובישראל
מ- חג הפורים עד חג פסח - הנשים והבנות עבדו קשה מאוד לנקות את הבית, למרק כל חפץ, להכין את המצעים הלבנים הרקומים "ברודרי" שכיסו כל ספה וכל כורסה וכמובן את המפות הלבנות המיוחדות לפסח שהונחו על השולחנות, ממש הפיכת הבית ללבן צחור ונקי מכל רבב.
מיד אחרי פורים ישבו הנשים בבית וגלגלו את כל גרעיני החיטה מהשקים הגדולים על המגשים כדי לנפות כל אבן וכל פסול שיימצא בתוכם, ואז תבוא המטחנה ובתוך הבית ייטחנו הגרעינים לקמח. לבסוף הובאו שני תנורים גדולים של חרס אל החצר הפנימית של הבית ונאפו המצות. כך אפו כל בית אב ואב אצל יהודי עיראק, מצה ביתית כשרה לפסח למהדרין וכמובן גם מספר מצות עבות יותר מצה שמורה.
מי שעבד קשה לקראת הפסח היו הנשים והבנות (וגם הבנים הקטנים). אני לא זוכר את הגברים שהיו שותפים למעמסה הקשה הזו.
האימהות דאגו גם שילדיהן הקטנים יצטרפו למבוגרים, כדי לשנן את קריאת ההגדה, כדי שבערב פסח כל ילד ייקרא את פסוקו נכון בטעם ובחן.
אני זוכר את אמי ואחיותיי כורעות מרוב עבודה, אבל עם רון בלב וחיוך על השפתיים ותקווה גדולה לבסוף השמענו קולנו ביציאת מצרים: "לצאת מעיראק אל ירושלים", וידענו כולנו שאם לא השנה, אז זה יהיה בשנה הבאה, הרי יש כבר הגאנה (ההגנה) בארץ-ישראל. החג נחוג ברוב הדר ושמחה ולובן-תפאורתי-מבריק בכל הבית...
בחול המועד היו ביקורים הדדיים בין קרובים, כך שהאישה והבנות המשיכו להיות עמוסות עבודה לעייפה. רק במוצאי שביעי של פסח קמות הנשים והבנות ויוצאות עם כל בני המשפחה מהבית, והפעם הגברים הם שדאגו לכיבוד ולדגים שייצלו על האש "דג מִזְגוּפ".
בעצם היום הזה הוא בעיני "יום שחרור האישה מעבדות לחירות". בשנות השמונים במאה שעברה, ראיינתי מספר זקנים וזקנות מיוצאי עיראק והן סיפרו לי שליום שאחרי שביעי של פסח היו קוראים בבדיחות הדעת "יום הבטלה".סוף סוף מגיע לאישה שתתעצל ותתבטל והגבר הוא שיפנק ויכבד. זקנה אחת סיפרה שכמעט בכל שנה הייתה חולפת ליד הפרחים וכמעט ולא שמה אליהם לב, אבל ביום הזה היו עיניה רואות פרחים. הפרח הנפוץ ליד מקווה המים היה ההרדוף. אותה קשישה הזכירה לי שנשים היו מטיילות עם זרי פרחי הרדוף ביד לאורך הנהר, כי ההרדוף היה לאישה מעין סמל, סמל לפריחה הגדולה של האישה ושל האביב. "כשאביב מגיע פסח בא".
מיד עם צאתו של חג הפסח מגיעה המימונה של יוצאי צפון אפריקה. דלתות הבתים פתוחות בערב זה לכל דכפין וכיבוד מונח על השולחנות, שקדים ותמרים וכל טוב. כך כשהייתה מימונה אצל יוצאי צפון-אפריקה, יום-בטלה וכֶּף היה אצל יוצאי עיראק.
אצל יוצאי עיראק יש במנהג היציאה אל הטבע הדגשה על הצורך להימצא בקרבת מים. היו משפחות שהלכו ושקשקו במטבעותיהם בתוך מי הנהר, ואם לא הלכו לנהר ונשארו בבית, שקשקו מטבעותיהם במים שבכוסות היין עשיות מכסף, כדי שתהיה שנה כלכלית טובה ומוצלחת!
מנהג נוסף הוא לטפוח בענפים ירוקים על הכתפיים ולקרוא "סנתק כצ'רה", כלומר "שנה ירוקה". נאחל לעצמנו: שנה ירוקה וטובה!
מיד אחרי פורים ישבו הנשים בבית וגלגלו את כל גרעיני החיטה מהשקים הגדולים על המגשים כדי לנפות כל אבן וכל פסול שיימצא בתוכם, ואז תבוא המטחנה ובתוך הבית ייטחנו הגרעינים לקמח. לבסוף הובאו שני תנורים גדולים של חרס אל החצר הפנימית של הבית ונאפו המצות. כך אפו כל בית אב ואב אצל יהודי עיראק, מצה ביתית כשרה לפסח למהדרין וכמובן גם מספר מצות עבות יותר מצה שמורה.
מי שעבד קשה לקראת הפסח היו הנשים והבנות (וגם הבנים הקטנים). אני לא זוכר את הגברים שהיו שותפים למעמסה הקשה הזו.
האימהות דאגו גם שילדיהן הקטנים יצטרפו למבוגרים, כדי לשנן את קריאת ההגדה, כדי שבערב פסח כל ילד ייקרא את פסוקו נכון בטעם ובחן.
אני זוכר את אמי ואחיותיי כורעות מרוב עבודה, אבל עם רון בלב וחיוך על השפתיים ותקווה גדולה לבסוף השמענו קולנו ביציאת מצרים: "לצאת מעיראק אל ירושלים", וידענו כולנו שאם לא השנה, אז זה יהיה בשנה הבאה, הרי יש כבר הגאנה (ההגנה) בארץ-ישראל. החג נחוג ברוב הדר ושמחה ולובן-תפאורתי-מבריק בכל הבית...
בחול המועד היו ביקורים הדדיים בין קרובים, כך שהאישה והבנות המשיכו להיות עמוסות עבודה לעייפה. רק במוצאי שביעי של פסח קמות הנשים והבנות ויוצאות עם כל בני המשפחה מהבית, והפעם הגברים הם שדאגו לכיבוד ולדגים שייצלו על האש "דג מִזְגוּפ".
בעצם היום הזה הוא בעיני "יום שחרור האישה מעבדות לחירות". בשנות השמונים במאה שעברה, ראיינתי מספר זקנים וזקנות מיוצאי עיראק והן סיפרו לי שליום שאחרי שביעי של פסח היו קוראים בבדיחות הדעת "יום הבטלה".סוף סוף מגיע לאישה שתתעצל ותתבטל והגבר הוא שיפנק ויכבד. זקנה אחת סיפרה שכמעט בכל שנה הייתה חולפת ליד הפרחים וכמעט ולא שמה אליהם לב, אבל ביום הזה היו עיניה רואות פרחים. הפרח הנפוץ ליד מקווה המים היה ההרדוף. אותה קשישה הזכירה לי שנשים היו מטיילות עם זרי פרחי הרדוף ביד לאורך הנהר, כי ההרדוף היה לאישה מעין סמל, סמל לפריחה הגדולה של האישה ושל האביב. "כשאביב מגיע פסח בא".
מיד עם צאתו של חג הפסח מגיעה המימונה של יוצאי צפון אפריקה. דלתות הבתים פתוחות בערב זה לכל דכפין וכיבוד מונח על השולחנות, שקדים ותמרים וכל טוב. כך כשהייתה מימונה אצל יוצאי צפון-אפריקה, יום-בטלה וכֶּף היה אצל יוצאי עיראק.
אצל יוצאי עיראק יש במנהג היציאה אל הטבע הדגשה על הצורך להימצא בקרבת מים. היו משפחות שהלכו ושקשקו במטבעותיהם בתוך מי הנהר, ואם לא הלכו לנהר ונשארו בבית, שקשקו מטבעותיהם במים שבכוסות היין עשיות מכסף, כדי שתהיה שנה כלכלית טובה ומוצלחת!
מנהג נוסף הוא לטפוח בענפים ירוקים על הכתפיים ולקרוא "סנתק כצ'רה", כלומר "שנה ירוקה". נאחל לעצמנו: שנה ירוקה וטובה!
על הגדת פסח:
ההגדה שכאן, היא אותה הגדה שהייתה בעיראק...
ומה עכשיו:
בהגדה ששם,
הייתי ילד
ו"לפני מה נשתנה"
כל הילדים שהתחבאו מעבר לדלת
התפרצו פנימה לשולחן הסדר
ובקריאת-ניצחון ובקול חגיגי השיבו לשאלה
"לאן אתם הולכים?"
והילדים ענו:
"לשנה הבאה בירושלים!!!"
(השאלה הייתה בעברית וגם בערבית-יהודית-בגדאדית).
הבית לבן מצוחצח וחגיגי בלי זרי-פרחים "שבדרך".
זֵר הפרחים שכאן, הוא אותו זר פרחים ששם
הבוקר לא מיהרו אנשים לקנותו כדי לא להחמיץ את
"סעודת-החמץ-המפסקת"...
עכשיו כניסת-חג,
הַזֵּר שכאן מחירו כפול מהזֵר ששם,
חושבים שהזֵר בצדי-הדרכים טרי יותר, - אז חושבים...
האנשים ממהרים ב"כנפיים"-של-חג לקרוא מהר את הגדת הפסח
ומה בחפזה אוכלים לאחר צלי-הבשר
"מצה עם שוקולד", "על מצות ומרורים יאכלוהו".
מתוך "הצעד השני / גישה חדשה ללימוד הלשון העברית למתקדמים"/יהודה רדאי/הוצאת מס
"ארגון עולי מרכז אירופה" שראה חובה לעצמו מאז היווסדו להחדיר את השפה החדשה בקרב העולים...
אביא כאן פיסקה מתוך קטע מתוך כתב היד של יומנו של יהודה הרי לוין "ירושלים הנצורה"
24 באפריל 1948.
לא הייתה אמש עליזות רבה ב"סדר", אך מצב הרוח היה טוב למדי. היינו ארבעים איש. נעים היה לראות שוב אנשים כה רבים מכונסים גם יחד ולשבת בסוד-ידידים.
קראנו בהגדה לפי תור. ערב-רב של מבטאי-עברית: אנגלי, גרמני, רוסי, וארצי-ישראלי הרך. גם ההגדות הזכירו את תפוצות-היהודים וזמנים שחלפו: זאת המהודרת מוצאה מאוסטריה מלפני יובל שנים, זאת הוצאה אמריקאית מצוירת, זאת בת מאות בשנים ויקרת-ערך שבעליה העלה אותה מן הגניזה, הגדות ארץ-ישראל הצנועות ואף הגדה אחת עם תרגום אפריקני. הסעודה הייתה "כיד-המלך": מרק, שני מיני דגים, ירקות, לפתן ויין. קריאות ההתפעלות היו מוצדקות.
פקודת היום של מפקד ההגנה הודיעה שאין לצפות הלילה לגדולות. "ליל התקדש חג לנו הלילה," נאמר בה, "ומחר יימשך המאבק."בהגיענו בהגדה אל המקום בו תיפתח הדלת, לפי המנהג, הדהדו יריות בודדות מעבר קווי הערביים. בהגדה מצאתי כתוב: "כאן פותחין את הדלת ואין חשש-מזיקים משום ליל-שימורים." ואמנם הרגשנו כולנו ברגע זה שאין חשש-רעה. מה רבו העתים והארצות בהן התרחשו רדיפות היהודים ברבי-פסחים דווקא! אולם חדורי ביטחון ותקווה מאמינים וחוזרים ומאמינים ישראל כי "אין חשש-מזיקים" בלילה הזה. געגועי-נצח שזורים בתיבותיה העתיקות של ההגדה ומובן-משנה לנו בהן בשנה הזאת. "עבדים היינו... לשנה הבאה בירושלים הבנויה..."
2012, אפר׳ 7
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!