שמואל מורה: עץ ישראלי עם שורש בגדדי על שירתו של שלמה שפירא – מאמר ביקורת

שמואל מורה

עץ ישראלי עם שורש בגדדי

על שירתו של שלמה שפירא – מאמר ביקורת

שלמה שפירא/ אררט / שירים / עקד / 1988 / 64 עמ'

הכתבה התפרסמה במדור הספרות של מעריב – 3:30.12.1988 תשמ"ט

מאפיינים משותפים בשירתם של משוררים יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם

במאמרי ב"מאזנים" – "לב מאיר במזרח ואבסורד בסוף מערב"

(מס' 2-3 , מאי-יוני 1988) , הדן בשירתם של משוררים יהודים יוצאי ארצות

ערב והאסלאם, דנתי בכמה מאפיינים משותפים בשירה חדשה זו בנוף הספרות

העברית בישראל :

א) שימוש באוצר מלים, השאוב מספרי התפילה.

ב) געגועים לילדות והבלטת יסודות פולקלוריסטיים יהודיים-מזרחיים.

ג) נטייה לשבץ מלים מהשפה הערבית המדוברת כדי לחדד ולהעמיק את החוויות

    של הילדות במזרח הערבי-אסלאמי .

ד) שימוש גובר בסגנון, המסכם את החוויה, ואשר אינו מתאר אותה בהתהוותה

    על ידי אסוציאציות, או שברי תמונות וחוויות פרטיות.

ה) התעניינות בחוויה ההיסטורית של העם היהודי ולא בחוויה הנפשית, המובעת

    על ידי תמונות פיוטיות סתומות, חוויה המשקפת גם נטייה לציונות משיחית.

על אף שאותו מאמר נכתב לפני הופעת קובץ שיריו של שלמה שפירא, הוא

בכל זאת, משקף היטב חלק מן המאפיינים של שירתו.

אולם דבר אחד מאפיין את שפירא ומעניק לו את הייחוד שלו, והוא הרושם העז

שמשאיר מקצועו כחוקר בוטניקה, על שירתו,  בדומה לשירתו של דוד רוקח ז"ל.

הספר "אררט", ספרו הראשון של שלמה שפירא, הוא ספר שירה שבו 

מצטלבים רעיונות פילוסופיים על מהות האדם בתוך סביבתו האנושית וקיומו של העם בתוך קהל העמים, 

תוך אינטגרציה עם הטבע. השירים בספר בשלים ומעמיקים, דבר שאינו אופייני, בדרך כלל, 

לספר ראשון. לכן אין לראות את הספר כפרי בוסר, אלא להפך – 

בשלות רעיונית הבאה לידי ביטוי באיפוק בוגר ושימוש בלשון עשירה, 

מהשכלה רחבה ובתחומים שונים. 

כדי ליהנות מהספר דרושה ידיעה רחבה, לא רק של המורשת היהודית, אלא גם התמצאות במונחים וידע 

בתחומים שונים ובעיקר במדעי החיים.

המשורר בחר לקרוא את ספרו בשם "אררט", שם בעל אסוציאציה תנ"כית אך השיר עצמו, ממנו לקוח השם, 

עוסק דווקא בחומרנות המודרנית: 

"...כל אחד מנסה לתפוס חזק יותר גבוה יותר" (עמ' 26).  

למעשה, המשורר עושה שימוש יפה וטבעי בפסוקים ובצירופים מן התנ"ך 

ומשתמש כמעט בכל הרבדים הלשוניים של השירה העברית: 

תנ"ך, לשון חז"ל, פיוט, עברית חדשה, שמשלבת בתוכה מונחים לועזיים ושפה מדוברת 

כמו " הכל הלך פרש". 

לכל המגוון הלשוני הזה הוא מוסיף את המורשת האישית – השפה היהודית- בגדאדית שספג בילדותו 

כשפת-אם עד עלייתו לארץ. 

הוא משתמש במלים המזינות את שורשיו בטבעיות המהולה בהנאה כמו ג'האז ( חפצי הכלה , הינומת הכלה ),

ביקצ'ות (חבילה), שקצה (מטפחת ראש), זדאב (צמח הרוטה -הפיגם- המשמש אצל יוצאי בבל כצמח נגד עין הרע), זנביל (סל) ועוד. 

לא פעם ניתן למצוא באותו שיר ויותר מכך, באותו משפט, שילוב של הרבדים הלשוניים.

"האדם לוקח מהם אף לוקח / אך אין לו מעטה הכלורופיל / 

שיש בו בנותן טעם לכל קואנטה וקואנטה של אור". (עמ' 21).

מעניין במיוחד השילוב של קטעי פסוקים מן התנ"ך והפיוט בשירתו

כדי לתאר סיטואציות מודרניות של חיי חולין. 

הדמויות האנושיות בשיריו הן דמויות, שבדרך כלל ,

אינן עומדות במרכז הדופק המודרני. אלה הם הזקנים והנחבאים אל הכלים,

שמתלבטים בין אמונתם שלהם לבין הסובב אותם, כמו אותו כהן בשיר

"הכהן מבית הכנסת בית-אל " (עמ' 14), זוג הזקנים בשיר "יום העצמאות" (עמ' 46), 

או האיש החלש בסביבתו בשיר, "פרפטואום מובילה" (עמ' 62) .

מעל כל אלה בולטת דמות מרכזית  – "אלוהים", המוזכרת לעתים די קרובות.

אין כאן תפיסה דתית קונוונציונלית, אלא "אלוהים" כסמל של חוקיות

בטבע המהווה יצירת פלא " אלוהים יוצר הצמחים בחכמה עשיתם " (עמ'21).

אלוהים הוא רעיון מתימטי של מצב נתון: 

" במקרה הזה יורדים אל צלעותיהם מלבני אלוהים"(עמ' 23).

מוטיב מיוחד בשירתו הוא ההערצה לדמות האישה

אהבת המסורת היהודית באה לידי ביטוי בהערצה לדמות האישה,

עמוד התווך של המשפחה היהודית. האישה העולה מתוך שיריו 

אינה אישה אירוטית או שכלתנית, המפגינה נוכחות מוגזמת בעזרת נתוניה וכישוריה,

אלא אשה מסוג "המסתורות" כלומר יושבת אוהלים, "ענוות", "אצילות",

ולגביהן המשורר משתמש בתיאורים לעתים אפילו מוגבהים

כמו "גבורה", "מלכה לשמי ". הנשים יודעות את תפקידן וייעודן וממלאות אותם

באמונה מתוך שלמות: "נשים פוריות בוודאות של אור" (עמ' 12).

האישה היא אידיאלית באמונתה ובמסירותה "אמי נישאה לו אביבי עולמים" 

וגם " אמי עבדה באבי כל שמות חייו " .

למרות תיאורים אלה, אין המשורר מנותק מהמציאות המשתנה אך מתייחס

בהומור סלחני, המסתכם בשורות : " את בתי אין צורך לשאול / גם בתי אינה

שואלת " (עמ' 16).

קבוצת שירים מעניינת בספר הם אלה העוסקים במעבר מגלות לגאולה. 

בצד המשיכה והאהבה הגדולה לארץ, הווייתו של המשורר עוצבה במקום הולדתו,

בגולה והתפתחה בארץ ישראל. והמשורר מבקש להמשיך את הישן עם החדש,

תוך אינטיגרציה מבוקרת, במרקם כזה שנדע מי אנחנו, מה אנחנו

ואיך יימשך קיומנו. (ראה שירים "אנו באנו ארצה"  ו " תשובות זהות" ועוד ).

ספרו של שלמה שפירא הוא ייחודי מבחינה לשונית ותימטית.

אבני השירים מוכרות למשורר היטב והוא מרכיב מהם בתים 

מחומרים מעניינים ומפתיעים, לעתים בתמציתיות ובשפה יפה. 

השירים המקוריים המעניינים האלה מביאים עמם יחוד אישי וחוויה המעוגנת 

בשורשיו הבגדדיים ובענפי התבגרותו בישראל.

נכתב על ידי Shlomo Shapira , 12/11/2008 20:36