שלמה שפירא
אלאונורה לב "הבוקר הראשון בגן עדן" (רומן עברי מקורי), בהוצאת "קשת", 1996
קטעים מתוך הספר:
"כל הדירות השכורות שלי ונופיהן הזוטרים רכשו תמיד ללא קושי את אהבתי הגמורה, נעשו מייד לחלק ממני. חוזה סטנדרטי אצל איזה עורך דין מעלה עובש וקצת כסף מדי חודש וזה הכל, כל מה שהיה דרוש כדי לכבוש לי שטח מחיה חדש...נדמה לי שהתחלתי לראות עצמי כבעלת מדרך רגל כשר ולגיטימי על פני האדמה בכלל, בקוסמוס, רק מרגע שהשגתי את היכולת לשלם באופן אישי שכר דירה וארנונה אי שם בגבולותיה המונציפליים של תל אביב...דיזנגוף המסכן הזה על כל מגרעותיו ועייפותו הוא עדיין מקומי הטבעי..."
"...והנה, כולם מתקדמים ועושים כסף בבורסה ובעסקים ואני יושבת כמו גולם.
ובאמת הרגשתי חשובה וחזקה בכל פעם שהזדמן לי להגיד בטלפון או למבקרים,...כאן משרדו של העורך הראשי; חשבתי שזאת מציאה, מתנה, תחושת ה חשיבות הזאת, ידעתי שרבות היו שמחות לקחת את מקומי ואף פעם לא ביקשתי העלאה במשכורת או איזה שינוי אחר בתנאים.
העיתונאים השתכרו כפליים ממני ויותר, ראיתי כמובן את התלושים שלהם, בלי ידיעתם, אבל גם הם הם התקיימו, והרבה יותר ממני, על זריקת האדרנלין היומית, ואצלם זה תורגם לאמונה הנוגעת ללב ש"אנחנו מלווים את ההיסטוריה בהתרחשותה" או "אנחנו שליחי זכות הציבור לדעת" וכל זה: זה לא נכון שעיתונאים זה עם ציני, להפך, אני לא פגשתי הרבה אנשים כל כך תמימים ועיוורים, לפחות בקשר לעצמם ולמעמדם בעולם...בכל אופן, בימים הטובים שלפני הירידה הדרמטית בתפוצה לטובת הקונקורנציה הוולגרית והאלקטרונית והתפשטות תנועת "העם נגד תקשורת עוינת" וכל השאר, חלקם, הזריזים שבהם, בדרך כלל הצעירים ביותר, ידעו לתרגם את ההילה הזאת בעוד מועד לג'ובים אחרים עם קצת יותר כסף ועתיד, השאר הסתפקו בטפטוף ההטבות הרגילות של זיונים, נסיעות, חלטורות, הופעות פרשנות קבועות או אפילו מזדמנות בטלוויזיה, שבכלל העצימו את ההילה עד לסנוור..."
"גם כשרון הוא צרה, לפני הכל יש בו בדידות, לאו דווקא שמחה; כשרון הוא סוג של ריבונות בארץ שלא רשומה במפות, שאתה הדייר היחיד בה..."
פרקים בספר: סודות של אחרים, טוטם, ליל האירווזיון, אלוהים הוא הצוף המתוק, כמו שדיק היה שונא את הקוד, רחוב קלעי.
נכתב על ידי Shlomo Shapira , 27/7/2012 04:15
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!