שלמה שפירא: ''רוח קדים'' חולפת. קטע זה פרסמתי בעיתון "הצופה" ב- 7.10.2002 תורגם והתפרסם בערבית ב- 19.11.2002, כחודש לאחר מכן, בעיתון "אלג'זירה"

שלמה שפירא

''רוח קדים'' חולפת

קטע זה פרסמתי בעיתון "הצופה" ב- 7.10.2002 תורגם והתפרסם בערבית ב- 19.11.2002, כחודש לאחר מכן, בעיתון "אלג'זירה". כתבתי מה שכתבתי בעקבות ההדים שפרצו לאחר "רוח קדים" הציבורית.

קטע זה זכה לתרגום ערבי כשהתפרסם ב- 19.11.2002, כחודש לאחר מכן, בעיתון "אלג'זירה"

(בשפה הערבית,כמובן) שהתייחס לכתבתי ותרגם אותה והעלה את הנושא הזה גם במדיה הזרה הערבית. אני מביא את רוח הדברים שהביא כתב-העת ולמעשה תרגם את הכתבה. ושם הכתבה ב-אלג'זירה: "ריאח ח'מאסין עאברה - שלמה שפירא".

ניתן למצוא את ההתייחסות ב- magazine     www.al-jazirah.com.sa

תכנית הטלוויזיה, "רוח קדים", התחילה לשגע את העיתונאים ואת הגולשים באתרי האינטרנט. אמנם תכנית כזו אינה יכולה לשנות מצב קיים, אך גם עצם קיומה והעובדה שהיסטורית הציבור המזרחי הפכה מתועדת, מהווה שלב ראשון בדרך לתמונת מציאות חדשה. טוב לתעד, צריך לתעד, וההיסטוריה עוד תשפוט את החומר המתועד ואת מידת אמתותו.
כשמדברים על הימים ההם ועל הדרך בה התייחסה החברה האשכנזית הישראלית ליוצאי מרוקו, ברצוני להעלות כמה זיכרונות אישיים. פרק קטן מסיפור חיי האישי, משהו מהזיכרון הפרטי שלי: בשנת 1954, באתי בגפי לתיכון עיוני כדי להירשם בו ללימודים תיכוניים. מנהל בית-הספר העממי בו למדתי המליץ עלי ואף דרבן אותי להגיע להרשמה המוקדמת כדי שלא להפסיד את מקומי. הגעתי למר מנשה דובשני, ראש מחלקת החינוך דאז במועצת המושבה הרצליה, שדאג אז להרשמה בבתי-הספר, וראיתי שאני הרביעי ברשימות. נרשמתי. כעבור חודש, קיבלתי מכתב המודיע כי לא אוכל ללמוד בבית-הספר הזה ואם ארצה, אוכל להירשם לתיכון מקצועי. הטענה הרשמית הייתה שפספסתי את מועד ההרשמה.
לא הסכמתי לקבל את גזר הדין. עמדתי ושבתתי מול חדרו של דובשני במשך כמה ימים, ובסופו של דבר הודיעו לי כי בעייתי נפתרה וכי הוחלט לפתוח כיתה עיונית בת 36 תלמידים במקום 18, דבר שיאפשר לי ללמוד בכיתה העיונית. כך זכיתי להיכנס לתיכון העיוני בעצמי ולהכניס, יחד איתי, גם עולים מעיראק, רומניה טורקיה ותימן.
אם תשאלו אותי היום מה דעתי על האשכנזים ומה מידת הכעס שלי עליהם, אומר לכם כי "האשכנזי" מעולם לא הכתיב לי את גורלי. רק המציאות היא שמכתיבה, והיא שתכתיב את מסלול חיי. את המציאות הזו אני כן יכול לשנות והיא תלויה רק בי.
אני בטוח שרבים מבני העדה המרוקאית הרגישו ומרגישים כך כי "המרוקאים" בהם אני נתקלתי, הם מרוקאים "ככל העמים". אין להם זהות שבורה, אלא דבקות גדולה במטרה. הם אינם הולכים כועסים ועצובים אלא בונים עצמם ומצמיחים מתוכם נציגים בולטים בכל תחומי החיים במדינת ישראל.
אם כך, מדוע "רוח הקדים" הזאת קמה ונושבת עלינו בעצמה גדולה דווקא עכשיו? מהיכן הגיעה הקריאה הנוכחית לקום ולדבר על ההיסטוריה המרוקאית? אפשר לראות זאת כהצגה אמנותית-חברתית-מחאתית גדולה או להסתכל על המחאה העכשווית כמעין רצון להבטחת עתיד טוב יותר. ייתכן גם שיש שימוש בסדרה כזו כדי לעשות מניפולציות. משהו בסגנון "תנופק יותר, תשיג יותר". ואולי מדובר בכלל בהכנה לעוד פיוסים שיגיעו לעדה הזאת, כדי שתשתפר הרגשתם כאן בארץ הזו. ייתכן כך וייתכן אחרת. כל אחד יכול להוסיף מהרהורי ליבו. לדעתי, הרוח ששטפה היא פשוט "רוח קדים" חולפת. 

6.10.2013