שלמה שפירא
"הו, אחי בני התמותה" ל- אלבר כהן,
מצרפתית: ניצה בן-ארי, 'זמורה, ביתן', 1986
מ- גב הספר:
...ספר שהוא בבחינת הכרזה, צוואה, סיכום של חיים שלמים כיהודי, ובו פנייה מזעזעת אל "אחיו למוות" להניח בצד את "אהבת הזולת", אהבה שהובילה לכבשני אושוויץ, ולהסתפק באי-שנאה...אלבר כהן יוצא מחוויה אישית פעוטה אל אמת אוניברסלית; הוא עורך את המאזן הנוקב, המצמית, חסר האשליות עם האנטישמיות, מנתח בעין חודרת את קרקע הגידול שלה והגורמים המזינים אותה ובוחן את תוצאותיה הנוראות.
עוד מעט אמות עמודים 11-12
אני מזדקן. איזה תענוג, ועוד מעט אמות, אני אומר לעצמי בחיוך...
לפני שאהיה אדיש לכל על ערש מותי, שווה נפש אפילו ליבבותיה של זו שאהבה נפשי, לפני שאשכב דומֵם ונוקשה, עלי לכתוב ספר מועיל - קצר או ארוך, לא אוכל לדעת - ולא עוד רומנים. בדפים האלה שאכתוב...לשכנע אותם (השונאים) שגם היהודים הם בני אדם וניתן אפילו להחשיבם כְזוּלת כן, בני אדם בעלי רגשות: שמחות, תקוות, חיבות, חרדות, ובילדותם גם דמעות-בדידות, יבבות קרושות בגרון ובושה בעיניים מושפלות.
...אדיש לַכּל אהיה על ערש מותי. שווה נפש אפילו ליבבותיה של זו שכה אהבה אותי. לא ייאמן, והרי היא אהובת נפשי, והיא תביט בזר הלא מושג שנהייתי בריחוקי המאובן, והיא לא תבין מה פשר ההתאכזרות הזאת ולמה איני משיב לבכייה ואיני מרגיע את כאבה. אני שתמיד השבתי לה בכל מאודי ותמיד ניחמתיה, וכשנרגעה היתה מחייכת אלי ומניחה את ראשה על כתפי או משפשפת את מצחה בחזי כסוסון אוהב.
...עוד מעט אמות. אני אומר לעצמי בכל יום. היי שלום איפוא, את שאהבה נפשי. היה שלום עולם, שלום טבע מזהיר, שלום ים יוניה הענוג, ערש הולדתי, ים רחום וצלול שאהבתי להתבונן בו ושבשפתו היתה הקרקעית כה צלולה וזכה עד שדמעות הציפו את עיני למראה. ואתם זכרונות מתוקים, היכן תהיו כשלא אהיה עוד. התמותו גם אתם, יוני זכרונותי?
אני מזדקן, איזה תענוג, ועוד מעט נאמות, אני אומר לעצמי בחיוך, מצחיק, אני אמות ואהיה לבדי קהה בארוני ובעפרי, לבדי לגמרי,...
2013, יוני 1, 11:20, קטע זה פרסמתי בבלוג הישן שלי ב- וואלה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה!