שלמה שפירא "מבצע סוזאנה" ל- "אביעזר גולן" - הסיפור המלא של נדוני "הפרשה" כפי שסופר על ידי מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנזון. הוצאת עידנים, 1976

שלמה שפירא

"מבצע סוזאנה" ל- "אביעזר גולן" - הסיפור המלא של נדוני "הפרשה" כפי שסופר על ידי מרסל ניניו, ויקטור לוי, רוברט דסא ופיליפ נתנזון. הוצאת עידנים בשיתוף עם ידיעות אחרונות, 1976

תוכן העניינים: אט זורמים מי הנילוס, "מבצע סוזאנה", בגיהנום של מטה, בצל גרדום, אשה לבדה, חמישה מתוך חמשת אלפים, מלחמת קדש, תקופה של רגיעה, "הפרשה" מתלקחת מחדש, דגי-זהב, תוכיים וברווזים, מאבקים בקנתר, מלחמת ששת הימים, לחופש, אחרית דבר.

הספר מוקדש: "לאלו שלא זכו לחזור - מאיר (מקס) בינט, משה מרזוק, שמואל עזאר.

ריבואות ישראלים, מתרווחים בכורסותיהם אל מול מכשירי הטלוויזיה, באחד מערבי השבת של חודש מארס 1975, הזדקפו לפתע במושביהם. על המסך הקטן הופיעו קלסתריהם של שלושה אנשים - שני גברים ואשה. האחד - השיבה זרקה בשערו, אך עיניו עודן עירניות וצעירות, השני - בלוריתו שחורה כפחם והארשת שעל פניו מביעה כובד ראש נסוך בהרבה תוגה. והאשה - טובת מראה, תמירה והיה משהו גאה, מעורר-כבוד, בתקופה בה נשאה את ראשה. אך לא מראיהם של השלושה הוא שחישמל את האווירה בעשרות אלפי בתים בישראל, כי אם - דבריו של המנחה, אשר הציגם: ויקטור לוי, רוברט דסה ומרסל ניניו (הרביעי שבחבורה פיליפ נתנזון, לא יכול היה להשתתף  בתכנית) - גיבורי "פרשת קאהיר" 1954. זה עשרים שנה ויותר פיעפעה "הפרשה" במורסה חסרת-מזור בגופה של מדינת ישראל. היא העלתה גלים חוזרים-ונשנים של משברים ממשלתיים, קיפדה קריירות של מדינאים ואנשי-בטחון בכירים, גרמה לפילוג במפלגת השלטון, מפא"י, ובסופו של דבר הביאה להסתלקותו של דוד בן-גוריון מן החיים הציבוריים. היו שראו בה את "החטא הקדמון" של המדינה, הרודף אותה ואשר לא יתן מנוח עד אשר יבואו על תיקונן העוולות שגרם. ספרים עבי כרס נכתבו סביב "הפרשה" ומאות מאמרי פולמוס  בעיתונות - אף-על-פי-כן היא נשארה אפופת-מסתורין. בכתיבה אודותיה השתמשו הכותבים במונחים מעורפלים כמו "העסק הביש"  בכינויי-מחתרת - האישים שהיו פעילים בה כינו בכינויי-מחתרת כמו "האדם השלישי", "קצין המילואים", "הגבר". צנזורה  חמורה מנעה בישראל כל פרסום מפורט יותר - ואפילו ציטוט דברים שראו אור בכתבי-עת בחו"ל. הישראלי הממוצע רק ידע, באורח די מעורפל, שב- 1954 התקיים תא מחתרתי-ישראלי במצרים, אשר ביצע פעולה, או פעולות, שמן האחריות להן התנער כל גורם אחראי בישראל, ואשר בעקבותיהן נחשד התא וחבריו נתפסו ונערך להם משפט ראווה בקאהיר. סיכומה של "הפרשה" היה טראגי: שני אנשים - יוסף (ארמנד) קרמונה ומקס נינט (שמדינת ישראל הכירה בו באי-רצון כ- "איש שלה", שליח המודיעין הישראלי בקאהיר) שלחו יד בנפשם במהלך חקירתם האכזרית בידי הבולשת המצרית.ושניים - ד"ר משה מרזוק מקאהיר ושמואל עזר מאלכסנדריה הוצאו להורג בתלייה בכלא קאהיר. מדינת ישראל הכריזה עליהם כעל הרוגי מלכות והפכה את גרדומם להיכל: זכרם הונצח בשכונות ובגנים, ועשרות ילדים שנולדו בארץ בשנת 1955 נקראו על שמם. עם זאת מעולם לא הודתה המדינה בפומבי כי השניים נפלו בשליחותה. ששת גיבורי "הפרשה" האחרים זכו לגורל אנונימי יותר - הם נשפטו למאסר. שנים מהם - מאיר מיוחס ומאיר זעפרן, ריצו את עונשם - 7 שנים, ושוחררו ב- 1962. הם הגיעו ארצה עטופים במעטה של סודיות. דבר בואם לא פורסם - שום עיתונאי לא הורשה לראיין אותם. אלמונים, ומצווים על שתיקה, שיקמו השניים את חייהם כמיטב יכולתם, הרחק מזרקורי דעת-הקהל. נתרו הארבעה - מרסל ניניו ורוברט דסה, שנשפטו ל- 15 שנות מאסר, ויקטור לוי ופילים נתנזון, שנידונו למאסר עולם. היא - לחוד, בודדה בכלא-נשים מצרי, במחיצת פרוצות ורוצחות, והם - ביחד, בבית-הסןהר לשפוטים לעבודת-פרך ב-טורא ומנו את הימים שהצטרפו לשניים, ל- 14 שנים ארוכות, בעוד הם מיטלטלים חליפות בין תקווה ליאוש, נאבקים במציאות המסלידה סביבם, עוקבים מבעד הסורגים אחר תהפוכות המשטר במצרים. ובארץ - הפרשה התלהטה ודעכה חליפות. פנחס לבון, מי שהיה שר-הבטחון בעת התחוללה "הפרשה" הודח בעטיה, ניהל את המאבק לטיהורו מן האחריות לה. הוא שוקם ו- בן-גוריון פרש. בהרת סערה, אך הארבעה ששילמו בשנות חייהם הטובות ביותר את מחיר "הפרשה" , נשכחו מלב.

ולפתע -ראשית 1968, רק תקופה קצרה מאז הנצחון המזהיר של צה"ל במלחמת ששת-הימים ...ישראל היתה מוכנה להמירם וגם לשחרר את המרגל הישראלי זאב לוץ ואשתו הגרמנייה בחמשת אלפי שבויי מלחמה מצריים..

שוב נשאלו שאלות והקושיות נותרו ללא מענה...אך בעצם העובדה שנתאפשרה הצגנתם בפומבי, והוסרה האלמוניות ושבו השבויים לארץ והתחילו חיים חדשים...דיינו.