שלמה שפירא: "שכרון סיני" ל- אריה אלדר. הוצאת "כתר", 1982 / "מה יהיה אם לא נאמין יותר לסיפורים?" - "הילדים", אמר ג'ימי, "הילדים תמיד מאמינים"

שלמה שפירא

"שכרון סיני" ל- אריה אלדר. הוצאת "כתר", 1982 

שודר ברדיו ברשותה של רשות השידור

תוכן העניינים: 

שכרון  סיני - פרקים א' עד יא' / בעקבי האותיות: טורקיז, אילם עם כתב יד מוזר, בדווי אלמאני, סימנים מוקדמים של כלבת, סימני שאלה, מרדף, קופסה לרוחב השביל, תגלית בכונתילת עג'רוד, פגישה במדבר, פשר האותיות, סוף דבר / שכרון מעמקים: ונמר עם גדי ירבץ, מה שיותר עמוק, הכול בגלל מסמר, טובעים השניים עם האחד, האביר הצלבני האחרון, למה לא שאלתם תיכף?, ראש בריא במיטה חולה, אותיות מחכימות / סוף דבר.

סוף דבר - עמוד 93 : אחת-עשרה שנה חלפו מימי מבצע קדש עד ששבתי לסיני לאחר מלחמת ששת-המים. בססראביט אל-חאדם עמדו מצבות הפרעונים כאילו לא חלף אפילו רגע אחד מאז. מהן עשר שנים לעומת אלפי שנותיהם. חתחור היתה שלווה כתמיד. במכרות הטורקיז היו הכתובות הפרוטוסינאיות צופנות סודותיהן. בונות גשר עתיק בין כתבי-החרטומים לכתבי-האותיות. בכונתילת עג'רוד יחשפו בעוד שבע שנים אגן אבן גדול ועליו כתוב: "לעובדיה בן אדנה.ברוך הוא ליהו". ובאותיות עבריות מרובעות, שכל נער מטייל יכול לקרוא אותן, חקק בסלע עולה רגל יהודי ציור מנורה ושמו בצדה - שמואל בן הלל. מאות שנים המתינה הכתובת לצאצאיו החוזרים למדבר לראותה. רק את ולדמן לא מצאתי. לפי חישובי, אם עדיין היה בחיים, צריך היה להיות כבן תשעים וחמש. לא מצאתי בדווי שזוכר אותו. ואולי לא רצו לספר עליו.וגם את סעיד לא מצאתי. סעיד שנמלט מבית-החולים עם בדווי מאל-עריש, שהיה מאושפז שם ושוחרר. נעלמו עקבותיו. שום בדווי לא הכיר ולא זכר צעיר כחול עיניים ואילם. ואולי חלמנו חלום בלילה ההוא? אך הרי בהיכל הספר בירושלים, בין שאר מגילות כת מדבר יהודה, נמצאת גם מגילת מלחמת בני אור בבני חושך ובה תיאור המלחמה שלעתיד לבוא. המלחמה שתהיה באחרית הימים , המלחמה האחרונה, שבעקבותיה תבוא הגאולה האמיתית. ובין קטעי המגילה גם פיסת הגוויל שהגיעה לידינו בלילה ההוא. ואולי ולדמן בכל זאת חי עודנו, אי שם? ממתין בקצה נתיב האותיות לסופה של מלחמת בני אור בבני חושך? לגאולה האמיתית שלו? ...

 סוף דבר - עמוד 136

בדרך היה לי זמן לחשוב. הפתרון הוא בידינו. בעצם, היה עלינו רק למצוא את האוצר, אם יש כזה בכלל. הבעיה היא שאם יש אוצר, הוא תקוע בוודאי בעומק חמישים מטרים בים, בתוך שונית אלמוגים שצמחה בשמונה-מאות השנים האחרונות על-גבי שלד של ספינה צלבנית או מוסלמית. אני חושב שבכלל אי-אפשר למצוא אוצר בתנאים כאלה ובעומק כזה. ומול סכנות כאלו, מישהו כבר טבע בניסיון למצוא את האוצר הזה. ונדמה לי שכל מי שלקח חלק בניסיון זה איבד את ההתלהבות הדרושה להמשך החיפושים. כשהגעתי לאופירה פגשתי בשדה-התעופה את נעמן שעמד לטוס צפונה. סיפרתי לו מה העליתי בחיטוטי בספרייה, על הניירות הכתובים צרפתית ועל הפגיון. וגליתי לו את השערותי. "מה אתה אומר?" אמר נעמן, אבל ראיתי שהיה מעוניין בדברים כבשלג דאשתקד..."והצלבנים?" שאלתי. "הם כבר הפסידו את המשחק לפני שמונה-מאות שנה", אמר נעמן. "אני לא יכול לעזור להם, ובכלל, מה זה ענייני?"...את ג'ימי המשוגע פגשתי יום אחד על החוף באופירה. "הי, ג'ימי!" צעקתי, "מה אתה עושה? מחפש אוצרות? ג'ימי חייך בעליצות. "תעזוב", אמר. "אני עכשיו יועץ. יש כאן איזה חברת סרטים איטלקית שעושה סרט על חיפוש אוצרות במעמקי הים, ואני נותן להם עצות". "ואתה עוד מאמין לסיפורים?" שאלתי. ג'ימי הפך עצוב במקצת. "השיגעון הזה עוזב אותי לאט-לאט, דוקטור", אמר. זה הדאיג אותי. "מה יהיה אם לא נאמין יותר לסיפורים?" - "הילדים", אמר ג'ימי, "הילדים תמיד מאמינים".